*
 
כניסה
חפש
בלוגים אחרים
אין פריטים ברשימה זו.
נהריה מקיף > אתר המשלחת לפולין > בלוג
עדויות אישיות במהלך המסע ואחריו
סיכום אישי למסע-נכתב על ידי תמיר דוד
המון סרטים נעשו על נושא השואה, חלקם קלים יותר וחלקם קשים יותר, ואלפי ספרים נכתבו, אך זה לא אותו דבר כמו לעמוד באותם מקומות בהם נרצחו מאות אלפי יהודים ואפילו לא יהודים. לראות את המראות, להריח את הריחות ולשמוע את הדממה זעזעו את כולם. חנוקים מדמעות שמענו את עדותו של יהודה בייליס, יוד'קה, איש העדות, ואחר-כך שרנו את התקווה כמו בכל טקס שעשינו, אך באותו יום, ביער לופוחובה, זה הכי ריגש (לפי דעתי). עטופי דגלים הסתובבנו במחנות, בין הביתנים, תאי הגזים והמשרפות, והדלקנו נרות זיכרון לששת מליוני היהודים שנרצחו בידי הנאצים, רק בגלל היותם יהודים - זה היה הפשע היחידי שלהם.
אני, תמיר דוד, תלמיד י"א מנהריה, דור שלישי לניצולי שואה, יצאתי למסע במטרה להבין מה עבר על סבתא שלי בשואה באושוויץ, והשגתי מטרה זו. אחרי שבוע בפולין, בו קפאנו מקור והסתובבנו במחנות ובגטאות, אנחנו חוזרים לישראל - מדינת היהודים, ואני חוזר עם מטען רגשי בנושא השואה ועכשיו, יותר מתמיד, גאה להגיד:
אני יהודי!!!
לקראת סיומו של המסע-חן ששוני

הנה אנחנו בסיומו של המסע , ובאמת שאני לא בשליטה .

 המסע בכלל לא מה שתיארתי לעצמי אבל באמת היה עוצמתי .

היום היינו בטרבלינקה , ים של אבנים .

טרבלינקה הייתה מצמררת - לעומת רוב המחנות ,בטרבלינקה לא הייתה סלקציה .

בטרבלינקה הושמדו 2000 אנשים ב-120 דקות .

 1000 אנשים כל שעה .

אכזריות שלא נתפסת , בטרבלינקה הסיכויים לשרוד היו אפסיים לעומת בירקנאו שבו הייתה סלקציה והיה עוד קצה תקווה .

טברלינקה היה בית חרושת להשמדה המונית .

סה"כ יותר מ-850,000 יהודים  : ילדים , נשים , גברים , קשישים , כולם נידונו למוות מיידי .

תחילה הפשיטו את הקורבנות והפרידו אותם  : נשים וילדים לתא גז אחד  , גברים לתא גז אחר.

הייתה המון השקעה מחשבתית על הטעיייה בכדי שהאסירים לא יוכלו למרוד במחנה וליצור כאוס  , ואכן הם הצליחו.

רוב האסירים לא ידעו על ביאת מותם עד השניות האחרונות של חייהם כאשר הם נאבקו על טיפת המחצן שאולי תציל אותם .

הדרך למחנה הייתה מלאת ייסורים עפ"י העדויות , שעות על גבי שעות של המתנה בקרונות , המתנה מלאת ייסורים. 

ישיבה בקרונות משא אשר כלל לא נודעו לבני אדם [בכדי ליצור הרגשת השפלה לאסירים ובכדי לאכלס יותר בני אדם] .

לאחר שדליה המדריכה של האוטובוס שלנו סייימה להדריך אותנו במחנה שד"א לא נותר ממנו דבר מלבד אנדרטאות , הסתובבנו לבד במחנה , בין הקהילות .

הסתובבנו בין ים של אבנים , אך לא אבנים הם - כי קהילות .

ההרגשה במחנה הייתה מוזרה , כ"כ הרבה אבנים , ופסטורליות שכמה שאנחנו רואים אותה אי אפשר להתרגל אליה בכלל  , המחשבה על עצם העובדה שמאפר של יהודים , אסירים דישנו את אדמת פולין , אין פלא שפולין היא מדינה כ"כ פסטורלית ויפה , מלאה בעצים וחקלאות ,המחשבה הראשונה שעלתה לי בראש היא " אין פלא שהאדמה כאן כל כך טובה, היא מלאה באפר היהודים , היא מלאה בטוב העם שלנו  ".

לאחר שהתהלכנו בין קהילות  היה טקס בטרבלינקה .

בטקס הופענו וקראתי קטע .

הטקס היה מרגש , סיימנו אותו בשירת התקווה ואז נסענו ליער לופוחובה .

הסיפור על קהילת טיקוטין שנשלחה כולה לבורות הירייה .

קהילה שלמה שנמחקה לחלוטין .

ביער לופוחובה הסיפורים היו מזעזעים .

סיפורים על אם שאחזה את ביתה בידה וירו בבת שלה , היא נפלה יחד עם הבת שלה לבור  , בור מלא גופות , הבת נהרגה , האם ניצלה ויצאה מהבור .

הסיפור של יהודה בייליס איש העדות שלנו שצימרר את כולנו .

היה מרגש , בכינו , בכינו מסביב לשלושת בורות הירי.

לנסות ללדמיין את הזוועות שעוללו בבורות  ,פשוט לא נתפס .

נרות , המון נרות נשמה , המון עצים ונערים - נערים בחולצות לבנות דגלי ישראל ודמעות , ים של דמעות .

ובכל פוסט נסיים עם משפט אחד יחיד שמאפיין את המסע לפולין - "עם ישראל חי " .

 

 

 

 

 

המשך יומן מסע - נכתב על ידי חן ששוני

שבת בבוקר יום יפה . .

אמא שותה המון קפה.. אבא קורא המון עיתון המון עיתון.. .

הגעתי היום לנקודת משבר , רציתי לחזור הביתה , הביתה לישראל הקטנה והיפה שלנו לחזור לכל החברים להורים לאחים אל כולם , לחזור לחדר למקלחת לשעות הפנאי הרבות לבית הספר פשוט לחזור לשגרה .

 פולין מדינה כ"כ יפה שקשה להאמין לזוועות שיש בה ,

הפסטורליות המדהימה שיש כאן ניתן לחתוך אותה בסכין  .

פסטורליות עם תמונות כמו השומרי מסך של XP

עצים ומבנים מדהימים ושוב אני מתקשה להאמין שהדברים המחרידים הללו קרו כאן .

זהו הלילה ה-6 שלנו בפולין ,  אנחנו כאן פעם ראשונה על אדמת פולין  , אדמה מדושנת ביהודים .

אנחנו כאן בוורשה עיר ללא מעצורים.

היום התהלכנו ברחובות וורשה, ואי אפשר להאמין שזה קרה כאן , פולין פשוט מדינה מדהימה עם כל ההיסטוריה המזעזעת שיש לעם שלנו איתה ובכלל לכל האסירים שהיו כאן , עם כל הצער והכאב פולין מדינה מקסימה .

אתמול היינו בבית כנסת וכל הבנים התפללו ואנחנו הבנות השקפנו על התפילה מלמעלה והיה כ"כ מדהים פתאום הרגשתי הרגשה של בית , תחושת חמימות ואהבה , געגועים לבית . כולם שרו שירים והיה אווירה מדהימה ואביטל הכינה חוברות עם שירי שבת וכולם שרו ועמדו ורקדו וקידשנו והיה כ"כ ישראלי ! היה מדהים !

 היום , לקראת הצהריים , לאחר שביקרנו בחלקים מאתרי הגיטו היהודי, היה לנו זמן פנוי והסתובבנו בקניון מדהים בוורשה שהיה מרחק של כ10 דקות מהמלון בהליכה , וכמובן שכל הבנות החלו במסע שופינג למרות שזו לא המטרה של המסע הזה, הבלגנו, לומר שיש מישהו שלא רצה לצאת לקניון הזה ל3 שעות של פנאי זה ששקר גס , קנינו נהננו, היה נחמד ונגמר ,

בערב היה טקס חסידי אומות עולם , איזה אווירה , איזה סיפורים מקסימים על אנשים גיבורים , אנשים שסיכנו את החיים שלהם רק כדי שיהיו יהודים שינצלו ויוכלו לספר על התוכניות הזדוניות של המשטר הנאצי.

שוב שרתי היום , והיה טקס מדהים , אני חייבת לומר גם בפוסט הזה שאני כ"כ גאה בכך שאני יהודייה, כ"כ גאה שאני מישראל , מישראל הקטנטונת והיפה שלנו .

בטקס היו שתי חסידות אומות עולם ועוד שלושה אנשי עדות  , אחד מהם הוא האיש עדות  שאיתנו באוטובוס יהודה בייליס (יודקה).

שמענו סיפורים מדהימים , סיפורי גבורה שאני מאמינה שעוד כמה שנים בודדות כבר לא נשמע אותם ממקור ראשון וזה ממש חבל .

 לאחר הטקס החל מוישלה בערב זמרה עם שירים ישראלים ביותר החל משירים מקום המדינה ועד שירי חתונות בימינו .

היה מדהים , לראות 4 משלחות של תלמידים מורים וכולם רוקדים ושרים ושמחים וגאים במי שהם וכולם עם דגלי ישראל וחולצות עם מגני דוד ו הדפס של Israel   כולם כ"כ חדורי גאווה וגעגועים .

הגענו למלון וערכנו קידוש ואכלנו ארוחת ערב , לאחר מכן אביטל חילק לכולנו חוברות שירה וכולנו שרנו שירי שבת מקסימים ובאמת שהיה לנו כייף .

 

מחר עומד בפנינו יום קשה , יום בשני אתרים מזעזעים, יער לופוחובה ומחנה טרבלינקה , בשניהם אני מופיעה בטקסים וגם שרה , אני מקווה שנעבור את היום הזה ושהלב שלנו יקבל בקלות יותר את הזוועות שאנו נראה מחר .

 " עם ישראל חי "

 

 

יום רביעי למסע - מיידנק נכתב על ידי חן ששוני
עברו כבר ארבעה ימים וזה נראה הרבה יותר . .
לומר שהחוויה הזאת משמעותית לנפש ובהחלט משמעותית לגוף..
לומר שקל לי יהיה שקר. . כולם מנסים להיות מופנמים ולבכות כמה שפחות אבל המראות שאנחנו רואים אי אפשר לתאר אותם בכלל..
הרייח הוא אותו ריח ,מיידנק היא אותה מיידנק עם אותם ריחות אותם שבילים אותם צריפים עצובים ...
אבל האנשים הם לא אותם אנשים.. הצועדים לחדר המוות בתקווה למקלחת ... מתחלפים בנערים עם חולצות לבנות ודגלי ישראל . ..
והנה כולנו מתאחדים כולנו משפחה אחת גדולה,אשר מונה יותר מ100 תלמידים.כולנו פתאום מאוד ציוניים. כולנו מאוד פטריוטים .כולנו אוהבים את המדינה וחלילה שיפול הדגל ועליו המגן של דוד ,חלילה שרק מישהו יאכל במחנה או גיטו שבו ילדים קטנים והתחננו לחתיכת לחם ..
_________________
בבוקר קמנו מוקדם , התארגנו הכנו כריכים ארזנו ויצאנו למיידנק.
במיידנק אי אפשר לפספס את הפסל העצום של ... ואת הכיפה שכולנו הזדעזענו ממנה , כיפה עם כמות מסחרית של אנשים שנשרפו. רק לכתוב את התיאורים המזעזעים האלו עושה לי צמרמורות בכל הגוף .
עברנו בצריפים והזדעזענו ממראה תאי הגזים ומהריח הנורא שעפף שם .
לראות איך בנו מחנה בתוך עיר , השמידו אנשים בתוך עיר ללא כל חשש..  " למען יראו וייראו... ".
הגענו לכיפה והתחלנו את החזרוות לטקס המרכזי של כל המשלחות שהיו איתנו. . . מראה מדהים לראות כל כך הרבה בתי ספר מתייפחים למראות המזעזעים וכמובן שמתגאים במדינתם עם דגלים וחולצות .
במהלך הטקס אסור להיות עם כפפות , כובעים , צעיפים , רק עם ג'ינס כחול חולצת משלחת שלא מחממת מספיק בשביל הקור המאיים ששרר שמה .שרתי  , והשירה מלאה אותי גאווה , גאווה בכך שאני יהודיה , גאווה שאני ישראלית גאוווה במי שאני , לבוא ולכאן ולהיות חן , הנערה היהודיה ישראלית בת 17 מנהריה , שיושבת כאן וגאה לומר , אני יהודיה .
 הקור היה מטורף ,הסתיים הטקס בדמעות .הגעתי לאוטובוס בלי תחושה בכפות הידיים ,  הידיים היו אדומות ונפוחות מכוויות הקור , עליתי לאוטובוס ופשוט קפאתי לא הצלחתי להוציא מילה מהפה ,
אני לא זוכרת מה הלך שמה, אני זוכרת שאביטל המורה המלווה שלי , פשטה לי את הגרביים וגרבו לי גרביים אחרות ודחפו לי שקיות תרמיות לכל מיני מקומות בגוף והנשימה שלי הייתה מהירה וקטועה ,צנחתי לשעת שינה והתעוררתי עם כאבים בכפות הרגליים והידיים הרגשתי מזעזע..
הרגשתי מאוכזבת במעט מעצמי , אם אני שהייתי עם כל כך הרבה שכבות של בגדים לעומת האסירים היהודים והאסירים בכלל קיבלתי מכת קור  [ וזה רק הסתיו ] אז מה עבר על האסירים  ?! איך הם שרדו בקור הזה ועם כל כך מעט בגדים וכל כך מעט אוכל בזמן שכולם מתלוננים שהם רעבים כי הם לא אכלו כבר שעתיים איזה חטיף . .
 
אנחנו כאן , בוורשה עכשיו , זוכרים , יודעים , מנסים להבין ולחוש  מה העם שלנו עבר ומה באמת היה שם .
 
בכל מחנה שאנחנו מגיעים יש בי את הצורך העז לצרוח בקול גדול:
 " עם          ישראל            חי    "
 
יום שלישי למסע אושוויץ ... נכתב על ידי טל לוי
היום השלישי והמרגש במיוחד טילנו במקומות יפיפפים ומוארים  למראה החיצוני בלבד...הקור והפחד ששורר במקומות האלו זה בלתי ניתן לתפיסת האדם רוע ורשע כמו שהעם שלנו עבר....
 
מקווה להבין ולהפנים שלא תמיד הכל מובן מאליו .. בברקנאו טילנו ונוחכתי לדעת שמספר העצום של אנשים סבלו מדברים שלנו ביום יום נראים פשוטים.. פתאום הבנתי כמה חשוב זה להיות אדם סובלני וסבלני ... המשך מסע מועיל ומוצלח לכולונוו... והמשך ימים מרובים בהתרגשות והנצחה ...
הזמנה לשיחה על מטרות המסע לפולין

Cquote2.svg ...כשעליתי ארצה אחרי מלחמת העולם השנייה, הייתי פוגש את צעירי הארץ, ומאזין לשיריהם ולהגם כבני אדם ויהודים, שיש להם הכרה ברורה שאכן הם כותבים מגילת יוחסין חדשה, שמתחילה בהם. ובחושבי על מגילת היוחסין שנשרפה באירופה, היה לי צער כפול על בני הדור המצוין הזה של ישראלים צעירים, שבשעה שיתבגרו ויזדקנו אפשר אפילו שלא ידעו על מה הם צריכים לבכות – Cquote1.svg
– אבא קובנר, העבר? והעתיד?, 1983
בלוג המסע - יומן מסע
כדי להתחיל להשתמש בבלוג  לחצו על יצירת הצבה תחת קישורי ניהול משמאל.

 

 (מוסתרת) ניהול הבלוג

*
 
דף הבית צור קשר על בית הספר תקנון האתר מפת האתר