על האתר | תוכנית הלימוד | צור קשר
עמלנט משרד החינוך דף בית
מפגשי אמנות, אדריכלות ועיצוב

המפגש בין אמנות אדריכלות ועיצוב ביצירה
   
מבוא

 אמנות עיצובית או אדריכלית
   מבוא
  
השתקפות התרבות החומרית החדשה בציור
   ערכים אדריכליים בציור ופיסול - מבוא
   ערכים אדריכליים בציור ופיסול - מבנה חלל ותנועה בציור ובפיסול
   ערכים אדריכליים בציור ובפיסול - בסביבה
  
פיסות מציאות באמנות - מוצרים ביצירה
  
המוצר התעשייתי והיום-יומי כיצירת אמנות, ושאלת מהותה של האמנות
   מהותם הקיומית של החפץ והאמנות
   האמנות והיום-יום במפגש תרבותי 
   תרבות וחברה בביקורת האמנות

עיצוב אמנותי או אדריכלי   
  
מבוא
   
העיטור כמקדם אמנותי לחפץ
   שפה לכל חפץ, בניין ויצירה
   עיצוב בלבוש אדריכלי
   עיצוב בלבוש סוריאליסטי
  
עיצוב בלבוש פיסולי
   עיצוב בלבוש אינטלקטואלי

אדריכלות עיצובית אמנותית 
   מבוא
   אדריכלות טוטלית
   אדריכלות בביטוי פיסולי
   אדריכלות בביטוי ציורי 

 


המפגש בין אמנות, אדריכלות ועיצוב בתוך היצירה - מבוא
במהלך מאה וחמישים השנים האחרונות נוצרו אזורי מפגש ונקודות השקה בין יצירה, מוצר ובניין. אזורי המפגש ונקודות ההשקה הללו משרטטים ומשקפים את תהליכי ההתגבשות של התרבות החזותית באירופה ובארה"ב ומהווים את מאפייניה של תרבות זו במאה העשרים.

תוצרי האמנות, העיצוב והאדריכלות השיקו וממשיכים להשיק זה לזה בכמה סוגי ממשק. אינטראקציה זו גורמת לעתים לכך שתכונות מהותיות המאפיינות תחום חזותי אחד יפלשו לתחום החזותי האחר. באופן זה נוצרו תוצרים ששאלו במידה זו או אחרת את זהותם מהתחום השכן: תוצרי אמנות שאלו מתחומי העיצוב והאדריכלות, תוצרי עיצוב, מתחומי האמנות והאדריכלות ותוצרי אדריכלות, מתחומי האמנות והעיצוב.

אמנות עיצובית או אדריכלית - מבוא
יש יצירות אמנות, השואבות במידה רבה זהות אדריכלית או עיצובית. יצירות אמנות כאלה שאלו תדמית של מוצר, או בניין, אם באמצעות שימוש בדימויים של מוצרי תעשייה או צריכה, או אם באמצעות שימוש בערכים מעולם הבנייה או הסביבה האדריכלית.

 

השתקפות התרבות החומרית החדשה בציור
התרבות החומרית החדשה בהתהוותה יצרה בעקבותיה חידושים בתחומי חיים שונים, לרבות, בנייה חדשנית, פרסום, מוצרי תעשייה, חומרים חדשים, מכונות ותנועתן, דרכי תחבורה חדשים וכדומה. ההתייחסות לתרבות החומרית החדשה אכן הגדירה את אופי עיסוקם של חלק מהאמנים שפעלו בראשית המאה העשרים. התרבות החומרית ורוח התקופה באים לידי ביטוי, למשל, בציורים של רוברט דלוני, כגון: "מחווה לברליו" ו"המגדל האדום". ב"מחווה לברליו" מתייחס דלוני למטוס ולטיסתו ההיסטורית של ברליו, שבה חצה במטוסו בפעם הראשונה את התעלה האנגלית בטיסה הלוך ושוב. ב"מגדל האדום", דלוני מעלה על נס את מגדל אייפל, שהיה לסמלה של פריז כמטרופולין של תרבות ושל קדמה טכנולוגית. התרבות החומרית של התקופה באה לידי ביטוי באופן דומה גם ב"משחקי הקלפים" ובציורים אחרים של פרננד לג'ה שבהם הוא מציג את דמויותיו כבעלות חזות מכנית, וגם ב"מכונית הספורט" של ג'יאקומו באלה. אמנים אלה ואחרים בני תקופתם השתמשו בתחום הביטוי המסורתי של הציור, אך עשו שימוש באמצעים ציוריים חדשניים כמו קיטוע, פירוק והכפלה של האובייקטים בציור, וזאת, כדי לבטא ישויות ותופעות של רוח הזמן: תעשייה, מיכון ותנועה מכנית. האמצעים הציוריים החדשניים של ראשית המאה העשרים, הידועים כציורים קוביסטיים ופוטוריסטיים, ביטאו אופן ראייה חדש המשקף עולם המצוי בהתהוות דינמית ונתון לשינויים מתמידים.

 


למעלה 

ערכים אדריכליים בציור ופיסול - מבוא
הקשר של הציור והפיסול לאדריכלות הוא קשר עתיק ביותר ואוניברסלי. הבניינים ברחבי העולם כולו, החל מהתרבויות העתיקות ביותר קושטו בתבליטים ובציורי קיר והוקפו בפסלים. פסלים הוצבו גם בחוצות הערים ושולבו במרקם העירוני, כפסלים בודדים או כפסלי מזרקה בכיכרות. במקביל, נוצרו תבליטים וציורים רבים שנושאם העיקרי הוא תיאור תיעודי או סמלי של בניין מסוים, מכלול בניינים או פנים של בניין.

במהלך המאה העשרים התפתח בין האמנות לאדריכלות קשר נוסף ואחר במהותו. כמה מביטויי הציור והפיסול אימצו לעצמם ערכים אדריכליים, כגון: מבנה, חלל, יחסים בין שלד לחלל, תאורה, יציבות וכו'. יש ויצירות אמנות התמזגו עם הסביבה והפכו חלק מבני של המרקם העירוני או הנופי.

ערכים אדריכליים בציור ופיסול - מבנה חלל ותנועה בציור ובפיסול
הציורים הניאופלסטיים של פיט מונדריאן, למשל, מבוססים על עקרונות של מבנה וחלל, ושל איזון ושיווי משקל. כך גם פסלים של אמנים קונסטרוקטיביסטיים כמו ולדימיר טטלין ונחום גבו מבוססים על "מבניות" לשמה ועל סוגי מבנה שהם גיבשו לעצמם מתוך התייחסות לחלל כמרכיב חשוב ביותר בעבודות הפיסול שלהם. נחום גבו יצר פסלים המושתתים על שלד ברזל בנוי כסבכה, כמו, למשל, פסל החוצות שלו ליד חנות הכלבו ביז'נקורף (Bijenkorf), מן השנים 1957-1954 ברוטרדאם המזכיר מבני מתכת וזכוכית כמו מגדל אייפל, תחנות רכבת וגשרים תלויים. במבנים כגון אלה יושמו שיטות הבנייה החדישות שהתפתחו במאה התשע-עשרה. לפיסול הקונסטרוקטיביסטי ניכר המשך באמנות הקינטית - אמנות שיש בה תנועה ואשר שאבה את עקרונותיה גם מפסלי תנועה של מרסל דושאן, שבהם הושם הדגש על אפקטים אשלייתיים ואופטיים. פסלים בעלי מבנה אדריכלי המבוסס על חומרים, שיטות מכניות ושיטות תאורה השאולים מן התעשייה, מאדריכלות הפנים ומטכנולוגיות של תאורת בניינים אורקולית היו נפוצים בשנות השישים של המאה העשרים. הבולט מבין אמני התקופה האמורה היה ניקולס שיפר, שתכנן, בין השאר, פרויקטים מונומנטליים, כגון: מגדל קיברנטי מפיץ אור בפריז.

אימוץ המבנה כערך אדריכלי והתייחסות למבניות היוו מאפיינים מרכזיים גם בפיסול המינימליסטי של שנות השישים. אמן כמו דן פלאבין עסק ביחסים בין חלל ותאורה ויצר מבנים שלהם חללים גאומטריים הממוסגרים בתאורת ניאון. אמנים מינימליסטיים אחרים ניצבו מול אתגר היציבות שבמבנה. ההתמודדות עם האתגר באה לידי ביטוי בסדרת הפסלים "קובי" של דיויד סמית, (ראה תמונות: קובי XXVII, קובי XXVI, או קרוב יותר למקומותינו, פסלו של מנשה קדישמן "התרוממות" המוצב בחזית בניין תיאטרון "הבימה".

 

ערכים אדריכליים בציור ובפיסול - בסביבה
השתלבות הפסלים במרקם הסביבה האורבנית או החוץ-אורבנית גם היא קיבלה אופי מיוחד במהלך המאה העשרים. מידת השתלבותם בנוף העירוני או בנוף שמחוץ לעיר הפכה להתמזגות של ממש. בשנות השישים אמנים התערבו בנוף באמצעים שהותירו את רישומם על ההמונים, לאו דווקא על אלה הנוהגים לבקר במוזאונים. דוגמאות לכך מהוות עבודותיהם של אמנים המכונים "אמני אדמה" כמו קריסטו, רוברט סמיתסון.

קריסטו באופן שיטתי עטף באריגים מבנים בערים הגדולות באירופה באמריקה, למשל: גשר Pont Neuf בפריז; סמיתסון הטביע את חותמו על נופי אדמה ואגמים בסימני בנייה ענקיים, שעקבותיהם השתנו והתפתחו לאורך זמן, כמו למשל, "מזח לולייני". ניתן היה להתרשם מהם במלואם ממעוף ציפור או מנקודת תצפית גבוהה, בדומה לרישומים שהותירו אחריהם תרבויות קדומות באמריקה. לעבודות אמנות אלה ערכים אדריכליים וסביבתיים מובהקים.

מיזוג מסוג אחר בין אמנות ואדריכלות בא לידי ביטוי בעבודותיו של האמן הצרפתי דניאל בורן הנוהג לצבוע חללים פנימיים וסביבות אורבניות בפסים צבעוניים אינסופיים. בתוך המוזאון, אמנות הפסים שלו הופכת להיות חלק מקירות המוזיאון ומאדריכלות הפנים שלו, ובתוך העיר היא מהווה חלק מן המרקם העירוני וההתנהלות העירונית, כמו היתה חלק מתמרורי התנועה שלה.  

 

פיסות מציאות באמנות - מוצרים ביצירה
בין השנים 1913-1912 יצרו פבלו פיקסו וג'ורג' בראק סדרת עבודות שהעלו שאלות לגבי מהותה ומעמדה של יצירת אמנות. הם יצרו יצירות "קולאז'" שבהן הודבקו זה לצד זה חומרים מצויים מן התרבות העממית היום-יומית: גזרי עיתונות, קטעי פרסומות, תצלומים, קטעי כתוביות, כותרות ומשטחים מחומרים שונים. למשל, היצירה "טבע דומם ומקלעת קש" של פיקסו שילבה ציור קוביסטי בצבעי שמן עם פיסת שעוונית מודפסת בדגם של מקלעת קש וחבל שהקיף אותה כמסגרת. תופעה דומה התרחשה גם בפיסול. האמנים החלו לשלב חפצים מצויים יום-יומיים וחומרים מסורתיים, כמו: צבע או ברונזה. למשל, הכפית שחוברה ל"כוס האבסינת" המעוצבת בברונזה, גם היא עבודה של פיקסו (1914). חומרים אלה שלוקטו מחיי היום-יום ושולבו ביצירות אמנות היו זרים וחדשניים מאוד בהשוואה למקובל ביצירות אמנות עד אז - חומרי הצבע למיניהם בציור, עפרונות פחם, או גיר ברישום, או ברונזה ושיש בפיסול.

הנושא שבלט ביצירות הקולאז'ים של פיקסו ובראק הוא "הטבע הדומם", נושא שלו מסורת ארוכה בציור האירופי, ובו גם היה מקום לתיאור אובייקטים מחיי היום-יום או מהוויי התרבות העממית. אולם החידוש בקולאז' התבטא בכך שבמקום לייצג מציאות באמצעות הדמיה בחומרי צבע, כפי שנהוג היה בציור המסורתי עד ראשית המאה העשרים, נוצר ביצירה הקולאז'ית הקוביסטית, בציור או בפיסול, סוג מציאות חדש - "מציאות ראלית". מציאות חדשה זו נוצרה באמצעות הבאת האובייקטים עצמם אל היצירה מתוך המציאות (הראליה) שמחוץ ליצירה. היה זה חידוש כה מהפכני לעולם האמנות של התקופה, עד כי רבים היו המבקרים שערערו על עצם היותן של יצירות אלה יצירות אמנות.

יצירות אלה ושכמותן הפכו כבר בשנות השלושים של המאה העשרים למקודשות בעיני ההיסטוריונים המודרנים ולחלק מן "הקנון" (מבחר היצירות שהתקדש על ידי ההיסטוריונים) של אמנות המאה העשרים.

 


למעלה

המוצר התעשייתי והיום-יומי כיצירת אמנות, ושאלת מהותה של האמנות
יצירות הקולאז' פרצו את הדרך ליצירות אחרות קיצוניות יותר בחדשנותן, עד כי העמידו בסימן שאלה גדול את טיבה של יצירת אמנות בעולם המודרני. יצירות אלה הורכבו מחפצים בלבד, בין אם היה זה צירוף של שני חפצים או יותר לכדי קומפוזיציה ובין אם היה מדובר בבחירת האמן בחפץ - מוצר תעשייתי אחד בלבד והגדרתו כיצירת אמנות - הרדי- מייד.

החלוץ בהפיכתם של מוצרים תעשייתיים ליצירות אמנות המוצגות ככאלה במוזאונים או בגלריות היה מרסל דושאן. החל בשנת 1913, זמן לא רב לאחר הקולאז'ים המהפכנים של פיקסו ובראק, יוצר דושאן סדרת יצירות מסוג הרדי-מייד, שהראשונה בהן היא צירופם של "גלגל אופניים על גבי שרפרף".

לאחר מכן בחר בחפצים נוספים: "כן לייבוש בקבוקים" ומשתנה, שעם היבחרה לתצוגה בתערוכה כיצירת אמנות כונתה באירוניה בשם מכובד יותר - "המזרקה". בין החפצים בלטה גלויה של יצירת אמנות, אחת היצירות המוכרות והנפוצות ביותר בעולם - "המונה ליזה", יצירתו של אמן הרנסנס ליאונרדו דה-וינצ'י. דושאן צייר לדמותה הנאווה של המונה ליזה שפם וזקנקן והוסיף ככיתוב את האותיות: L.H.O.O.Q. - שבקריאה מהירה בהיגוי הצרפתי שלהן מתקבל משפט גס מאד המאיר באור שונה, חדש ואירוני את הדמות הנערצת שביצירה.

ביצירות מסוג זה וביצירות אחרות שבאו בעקבותיה, כגון: "השור" של פיקסו, שנוצרה מצירופם של מושב וכידון של אופניים, בוחנת האמנות את עצמה באמצעות התרבות החומרית החדשה, שהיא תוצר של התעשייה, ובאמצעות יצירות מופת של תולדות האמנות והפצתם באמצעי השכפול התעשייתי בטכניקות הדפוס שהתפתחו עד אז.

 

מהותם הקיומית של החפץ והאמנות
במהלך המאה העשרים השאלה בדבר מהות האמנות נכרכה לעתים בשאלה בדבר מהות החפץ או הסביבה. שתי שאלות כבדות משקל אלה נשאלו בהתייחס לאופן או לאופנים שבהם אנו תופסים ומפרשים את יצירת האמנות ואת החפצים והסביבות שבהם אנו חיים.

"בגידת הדימויים" של האמן הסוריאליסטי רנה מגריט היא יצירת מפתח המעלה את השאלות הללו. כך גם יצירות נוספות שלו הבוחנות את דרך ההבנה שלנו את המציאות במישורי תפיסה שונים: בחלום, בזיכרון או בציור, הנחשב כמישור נוסף של תפיסת המציאות.

מעניין לציין יצירות סוריאליסטיות נוספות המעלות שאלות כגון אלה: סדרת הכלים העשויים מפרווה של מרט אופנהיים, למשל, יצירה "הסעודה בפרווה". או ספת השפתיים של סלבדור דאלי ושרפרף הרגלים בסדרה "האולטרה ריהוט" של קורט זליגמן, הממזגים ביישום סוריאליסטי בין אמנות, חלקי אדם וחפץ. כך גם עושה אמן הפופ אלן ג'ונס. בעצבו פסלי ריהוט, שולחן וכורסאות הנשענים על בסיסים של נשים הכורעות בתנוחה מינית כנועה ומפתה, הוא מעלה באופן בוטה את סוגיית האישה כאובייקט מיני.

הריהוט של דאלי, זליגמן וג'ונס מתאים גם לשימוש מעשי בו, וזאת בניגוד לאובייקטים של מגריט ואופנהיים המנטרלים את השימוש בהם באמצעים אמנותיים. הן היצירות הניתנות לשימוש והן אלה "מנוטרלות השימוש" נושאות אופי סוריאליסטי המעלה שאלות תרבותיות של קיום, תפיסת המציאות ויחסי אדם-חפץ. לקטגוריה זו ניתן להוסיף את יצירותיו של האמן ג'וזף קורנל. קורנל היה אמן ייחודי שיצירותיו היו בנויות כקופסאות שבהן הכניס אובייקטים אינטימיים הנצורים כנושאים של זיכרון אישי, היסטורי ותרבותי. דוגמה לכך מהווה יצירתו "מצרים".


גוז'ף קורנל, מצרים
של העלמה קליו דה מרוד, 1940
The Joseph and Robert Cornell ©
Memorial Foundation/Licensed by VAGA, New York, NY


המהות הקיומית של החפץ עומדת גם בבסיס האמנות המושגית (הקונספטואלית) שצמחה בשנות השישים של המאה העשרים. ג'וזף קוסות, אחד האמנים הקונספטואלים הבולטים, מעורר את המהות הקיומית של החפץ ביחס לצורות דימוי שונות שלו. ביצירה "כיסא ושלושה כיסאות" הוא מעמיד תצלום של כיסא לצד הכיסא הפיסי והגדרה מילונית למילה "כיסא".

ג'וזף בוייס הוא אמן שהתעניין פחות בשאלות ויותר בפתרונות אמנותיים לבעיות הקיום האנושי. האמן נתפס על ידו כמרפא חברתי המרפא באמצעות חומרים וטקסים קמאיים. הוא קשר את היום-יום עם הפולחני ואת הקיום עם ההישרדות. בוייס ייחס לחפצים מסוימים קדושה שיש בה אנרגיות חיוביות. שאיפתו לעשות באמנות שימוש מרפא באה לידי ביטוי, למשל, בעבודתו "נחיל מזחלות ההישרדות" - מכונית שמאחוריה נשרכות ערכות הישרדות.


נחיל מזחלות הישרדות, 1969
VG Bild-kurst, Bonn 2002 ©

בשנות השמונים והתשעים יש דוגמאות אחרות של התייחסות למהות החפץ במונחים סמליים של קדושה. החפץ או החפצים מוצבים על בסיס מוגבה (פדסטל), כמו פסל עתיק או כמו שרידים קדושים מעידן תרבותי מסוים שראוי לבודדם ולשמרם על מדפים מיוחדים או בוויטרינות. כך מופיעים החפצים ביצירותיו של חיים סטיינבך, למשל, במיצב "קשור ושונה". וביצירת המיצב של קארן פינלי, "הכיסא הריק", שבו משתמשת האמנית בדימוי הנוצרי של הכיסא הריק, הוא כיסא הכבוד המצפה לאחרית הימים, ובדרך זו מתייחסת למוות ממחלת האיידס.


חיים סטיינבך,
קשור ושונה, 1985
related and different
באדיבות חיים סטיינבך

האמנות והיום-יום במפגש תרבותי
במהלך המאה העשרים המשיכו האמנים לחפש דרכים לפתוח את הצופים החווים את האמנות לעולם התרבותי שבו הם חיים ולהעלותו למודעות לגבי עצמם וסביבתם, בין אם מדובר בסביבות חוץ עירוניות ובין אם מדובר בסביבות פנים; האמנים ביטאו זאת לעתים, בעין ביקורתית ולעתים רק בעין חדה ומפוכחת המביאה את מצב הדברים כמות שהם מבלי להתריע על הצורך לשנותם.

הדרך לנכס לציור מצע העשוי משטחי חפצים יום-יומיים, שהונהגה בקולאז'ים הקוביסטיים, פותחה לממדים חדשים. האמן האמריקני רוברט ראושנברג צירף אלו לאלו חפצים ישנים שעליהם צייר צירופים שונים של משיכות מכחול ובהם שילב דמויים מן התרבות העממית ומתולדות האמנות. כעת, במקום שפיסות מציאות ישתלבו בציור ובפיסול המסורתי כתוספות צנועות, כמו בקולאז'ים הקוביסטיים, חלקי מציאות משמעותיים נושאים עליהם כמצע קולאז' ציורי. בכך נוצרו מיצבים שבהם, מצד אחד, חפצים ישנים יום-יומיים שנזרקו זוכים לשדרוג ומהצד האחר, הציור מתחבר אל היום-יום. אמנות זו יוצרת מערך חדש שבו נפגשת האמנות עם החיים ועם התרבות העממית. דוגמה לכך היא יצירתו של ראושנברג "מיטה".

בשנות החמישים והשישים פנו אמנים בארצות הברית ובאירופה לתרבות ההמונים ולתרבות הצריכה ששגשגה בעקבות השיקום שלאחר מלחמת העולם השנייה. אמנים אלה, שהתייחסו ביצירותיהם למוצרים כאל סמלי תרבות עכשוויים, הוגדרו על ידי המבקרים וההיסטוריונים כאמני "פופ". יש שאמנים אלה בודדו את המוצר או את המוצרים באמצעים של קולאז' ופוטומונטז', למשל, הקולאז' של ריצ'רד המילטון "מה עושה את הבתים של היום כה שונים וכה מושכים?"


ריצ'רד המילטון, מה עושה את הבתים
של היום כה שונים וכה מושכים?
Kunsthalle Tubingen ©

אמנים אחרים בחרו להתמקד בפרטים מן המוצר או מן הסביבה, בהגדלתם מעבר לכל פרופורציה מבעד לזכוכית מגדלת, בהפקעתם מסביבתם היום- יומית או בשכפולם. כזה הוא הציור "קופסאות מרק קמפבל" של אנדי וורהל, או הציור "כשפתחתי באש" של רוי ליכטנשטיין. לביטויים אלה מצטרפים ציוריו ו"תבליטיו" של טום ווסלמן, היוצר סביבה תפאורתית המשלבת בין משטחי ציור לבין החפצים עצמם. כך בסדרה "העירום האמריקני" שבה הוא מציג נשים עירומות בחדרים שונים. הנשים העירומות מצוירות בחלל מצויר שבו משולבים חפצים ומתקנים אמיתיים כמו טלפון, גוף חימום וכו'. את פסליו המונומנטליים של קלאס אולדנברג, מאפיינים ממדים סביבתיים-סוריאליסטיים. למשל, "אטב כביסה" - פסל חוצות בדמות אטב שגובהו למעלה מחמישה-עשר מטרים, או "מאוורר" ו"אסלה", מפסליו המעתיקים בדיוק רב את החפצים הללו, אך בהיותם עשויים מחומרים רכים הם מנטרלים באירוניה את השימוש בהם.

לעומת אולדנברג, רוברט קוטינגהם ב"רוקסי" בוחר להתמקד באמצעים של ציור היפרראליסטי בשילוט ניאון אופייני למטרופולין.

התייחסות ישירה יותר לתרבות החומרית באמצעות החפצים מתקיימת ביצירותיו של הפסל הצרפתי ארמן, הנוהג באופן שיטתי ליצור פסלים ממקבצים של חפצים שונים מחיי היום-יום, החל ממקבץ של פטישים ועד למקבץ של מצלמות ביצירה "קליק קלאק". צירופם של אותם החפצים בקומפוזיציות שונות לכדי פסלים יוצרת מודעות חדשה לסביבה החומרית שבה אנו חיים ומאירה את החפצים באור אסתטי חדש.


ארמן, "קליק קלאק, הידד!", 1961
ADAGP, Paris 2002 ©

 


למעלה

תרבות וחברה בביקורת האמנות
ממבט מפוכח ולעתים ביקורתי משהו, שמוקד אל הסביבה והתרבות החומרית של הזמן, פנו אמנים בשנות השבעים והשמונים להביט במבט מעורב יותר על העולם ובאמנות מתערבת יותר בסביבה באמצעות סוגי אמנות פעילה, כגון: התערבות בנוף - "אמנות אדמה"; יצירת סביבה או שחזורה בהצבת מכלול של אובייקטים בחלל - "אמנות מיצב"; יצירת פעילות של האמן בגופו או באמצעות גופו לעתים בשיתוף קהל - "אמנות הפנינג", או "אמנות מיצג".

סביבות חדשות, אם כי בממדים קטנים יותר יצרו אמנים כמו ג'ורג' סגל ואדוארד קינהולץ. אך סביבותיהם משחזרות בהגזמה מצבים של ניכור, גיחוך, חולניות וזוועה. דמויות הגבס שלהם מתנהלות לכאורה התנהלות יום-יומית בסביבה אורבנית, ציבורית ואישית. כך, למשל, ב"חנות הקצב" של ג'ורג' סיגל וב"של רוקסי" של קינהולץ. השחזורים הללו ממזגים את האמנות עם החיים, ומעבירים עליהם ביקורת.


ג'ורג' סגל, חנות הקצב
Segal, George, The Butcher Shop, 1965
Plaster; wood; metal; vinyl, metal; acrylic sheet
240.6 X 252.8 X 127.1 cm
ART GALLERY OF ONTARIO, Toronto
Gift from the Women's Committee Fund, 1966
Art Gallery of Ontario 2001 ©



גם האמן הישראלי שוקה גלוטמן מעביר ביקורת פוליטית וחברתית בשחזרו סלון ישראלי טיפוסי משנות השישים ובו מכשיר טלויזיה המשדר את מצעד חג העצמאות הראשון לאחר מלחמת ששת הימים. מיצב הסלון היה חלק מתערוכה שלמה שעסקה בישראליות ובמאמציה למחוק את התרבות הפלסטינית השוכנת בתוכה. לתערוכה שהתקיימה במוזאון תל-אביב בשנת 2000 קרא גלוטמן: "כאן גרים בכיף מר פואטי ומר פאתטי".

אמנות זו היא אמנות מעורבת הנושאת ביקורת חברתית ופוליטית ובמידה רבה גם ביקורת כנגד הממסד האמנותי; קריאת תיגר על קירות המוזאון ופריצתם. תופעה זו מגיעה לשיאה בשלהי שנות השמונים, שבהם אמנים רבים מטפלים בנושאים שעל סדר היום, נושאים שעניינם בעיות חברתיות, אתניות, גזעיות ומגדריות. הפסל הבריטי טוני קריג מבקר את החברה הצרכנית של המדינות המתועשות ואת יחסן של אלה לארצות העולם השלישי באמצעות השימוש הצורני שהוא עושה בפריטי פסולת ההופכים לדמויות, כמו למשל בדמויות הפסולת השחורה הדבוקות לקיר הלבן של חלל המוזאון ביצירתו "מיתוס התרבות האפריקנית"; ג'ני הולצר וברוס נאומן בחרו להתמודד עם בעיות דומות בתקשורת מילולית המעוצבת כשלטי תאורה בסביבה עירונית של חיי הלילה. כך ב"הגן עלי מפני מה שאני חפצה" או ב"חיים/מוות, יודע/לא יודע"; ברברה קרוגר מנצלת באירוניה אמצעי פרסום של מדיום הכרזה ומכסה בהם קירות שלמים בחללי תצוגה על מנת לבטא אמירות חברתיות פמיניסטיות. כך ב"מבטך מכה...".


למעלה

עיצוב אמנותי או אדריכלי - מבוא
מוצרי עיצוב בעלי מאפיינים אמנותיים או אדריכליים הם מוצרים שנושאים עמם תכנים או ערכים אדריכליים או אמנותיים, או שהם "מתנהגים" כיצירות אמנות בהיותם מוצרים יחידניים והם מוצגים במוזאונים ובגלריות בתערוכות בעלי צביון אמנותי.

 

העיטור כמקדם אמנותי לחפץ
הכלים, החפצים והמכשירים הם הביטוי הקדום ביותר לתרבות החומרית. במרבית המקרים הם נשאו עיטור שאינו מספק ישירות את היבטי השימוש והתפקוד של הכלי אלא עונה על צרכים רחבים יותר של אסתטיקה וזהות תרבותית או חברתית. כלים אלה ועיטוריהם הם חלק מהשפה החזותית וסימני ההיכר של תרבויות.

התרבות החומרית החדשה שהתפתחה בעקבות המהפכה התעשייתית החל במאה השמונה-עשרה במערב אירופה, הניבה גידול משמעותי בסוגי החפצים, המכשירים והמתקנים. לכך נוספו חפצים חדשים כמו מכונות למיניהן, כלי תחבורה חדשים וכלי תקשורת. כל המוצרים בקונטקסט התעשייתי החדש מסורתיים כחדשים, נוצרו בשיטות ייצור תעשייתיות. עם זאת, היה צורך לשייך אותם למילון צורות מוכר או להעניק להם ערך מוסף חזותי הקשור למורשת תרבותית מזוהה: מנועי קיטור חדשים עוצבו כמקדשים יווניים קלסיים, ומכונות תפירה ביתיות עוטרו בפרחים צבעוניים, ומבחר עיטורים ממילון הצורות ההיסטורי עיטרו אסלות מתוצרת "דלטון".

שפה לכל חפץ, בניין ויצירה
אולם בשלהי המאה התשע-עשרה הגיעה השעה שבה מעצבי התרבות החומרית באירופה ראו צורך בשפה חזותית שתבטא כראוי את רוח הזמן. שפה חזותית זו נודעה בשמה "ארנובו" (Artnouveau). שפת הארנובו יצרה מפגש מעניין בין חפץ לפסל בין דימוי למבנה. חפצים בשימוש יום-יומי, מבנים אדריכליים או אמצעי פרסומת למיניהם החלו מתאפיינים בשפה חזותית הממזגת מיזוג של ממש בין הדימוי למבנה התפקודי של המוצר או של הבניין, בין אם מדובר בכרזות, בגופי תאורה, בפריטי ריהוט או בכניסות למטרו או בבניינים שלמים.

מיזוג דומה בא לידי ביטוי גם כאשר נשללה זכות קיומו של העיטור על ידי מעצבים ואדריכלים בראשית המאה העשרים, שדגלו בתפיסה של תנועות כמו הדה-סטיל והקונסטרוקטיביזם. בתנועות אלה פעלו גם אמנים ששללו את ייצוג עולם התופעות והטיפו לניתוק בין נושא האמנות לבין מרכיבי עולם התופעות או חיקוי מציאות עולם הטבע או העולם המלאכותי שיצר האדם. למעשה, ניתן לקבוע כי האמנות בתקופה זו הייתה במקרים אחדים החלוץ המוביל לפני המחנה: למשל, הציור הסופרמטיסטי שפיתח קזימיר מלביץ חלחל ומצא את דרכו למשטחים של כלי חרסינה במפעלים שמעצבי הבית שלהם היו גם כן אמנים, והם עיצבו מערכות כלים מעוטרים בעיטור סופרמטיסטי. באותה מידה ערכי הציור הנאופלסטי שפיתח פיט מונדריאן יושם במודע בריהוט ובאדריכלות. כך ב"כיסא אדום צהוב כחול" ובבית שרודר שתכנן ועיצב חריט ריטוולט. קזימיר מלביץ עצמו עיצב כלים בעלי ערכים מבניים מתוך הכרה קונסטרוקטיביסטית.




בית שרודר
באדיבות Prof Jeffrey Howe, A Digital Archive of Architecture
 

עיצוב בלבוש אדריכלי

במהלך המאה העשרים הוסיפו להופיע חפצים ומתקנים שעוצבו בצורות אדריכליות, בכל פעם מתוך סיבות ונסיבות שונות. בשנות השלושים נהגו לעצב חפצים ולעטרם במילון צורות זוויתי ונוקשה שכיסה גם משטחים של בניינים. סגנון עיצוב זה נודע בשם ארט-דקו (Art-Deco). במקביל עיצבו מכשירי רדיו בצורות של בניין, כגון מכשיר הרדיו שעיצב וולטר דרווין טיג. היו אלה שנות שפל כלכלי בארצות הברית ובאירופה, והמעצבים בארצות הברית במיוחד שאפו למכור להמונים חלומות קטנים, בין אם באמצעות בתי הקולנוע והסרטים ובין אם באמצעות מכשיר הרדיו, שפתחו צוהר בריחה לעולמות אחרים של פאר, עושר ואושר.

חלום השעטנז בין חפץ לבניין או לחלקי בניין מתגשם גם בקונטקסט של העיצוב האיטלקי הרדיקלי של שנות השבעים וברמה הבינלאומית של העיצוב הפוסט מודרני בשנות השמונים. על ידי עיצוב רהיט בצורה של מגדלי התאומים מתייחס המעצב אטורה סוטצאס התייחסות רעננה ומלאת הומור לסביבה הביתית. כך גם לגבי עיצוב מקרר הפירמידה של רוברטו פצטה.

עיצובם של תכשיטים וכלים בדימויים אדריכליים על ידי מעצבים- אדריכלים פוסט-מודרניים, כגון: מייקל גרייבז, פאולו פורטוגזי, סטנלי טיגרמן ורוברט ונטורי, ממזג את הזעיר עם המונומנטלי, ומפנה את
מקרר הפירמידה של
רוברטו פצטה
באדיבות רוברטו פצטה -
Roberto Pezzetta
המשתמשים בקריצה למורשות חזותיות מתרבויות קלסיות, לאותו מילון צורות עיטורי שהוצא בבוז על-ידי המעצבים המודרניסטיים אל מחוץ ללקסיקון העיצובי של המחצית הראשונה של המאה העשרים.

 

עיצוב בלבוש סוריאליסטי
לדימויים האדריכליים המתלווים לחפצים היום-יומיים הזעירים בממדיהם לעומת הבניינים יש גם ממד סוריאליסטי שאפיין את האמנות הסוריאליסטית שרווחה בשנות העשרים והשלושים. הכוונה היא להפקעתו של חפץ מדימויו וקונטקסט השימוש הרגילים שלו, באמצעות הצורות או הממדים. היו רהיטים סוריאליסטיים שעוצבו כיצירות אמנות, אך עדיין ניתן היה להשתמש בהם, למשל "ספת השפתיים" של דאלי ו"שרפרף רגלי האישה" ("אולטרה ריהוט") של זליגמן. האמצעי האמנותי של הפקעת החפץ משימושו היום-יומי, מסביבתו ומממדיו הרגילים גם אפיינה את אמנות הפופ, שעסקה בין השאר בפיסול המעתיק חפצים ששימושם יום-יומי בממדים מוגזמים. מסיבה זו כמה חפצים, כמו טלפון המעוצב בדמותו של מיקי מאוס או מנורות מעוצבות בדמות נורות ענק נושאים על עצמם ערכים אמנותיים שאומצו מן האמנות הסוריאליסטית ומאמנות הפופ. ערכים סוריאליסטיים ניתן למצוא גם בעיצוב כרזת פרסום למכונות הכתיבה "אוליבטי" שעוצבה על ידי אטורה סוצאס, מעצב הבית של אותה החברה האיטלקית הנודעת, כחלל תערוכה שבו תלויים כביכול תמונות ענק של סוגי מכונות הכתיבה ובהם צופה, כמו בחלום, דמות אדם מזערית.

 


למעלה

עיצוב בלבוש פיסולי
בחפצים שעוצבו לאחר מלחמת העולם השנייה ובתקופת השיקום בשנות החמישים והשישים באירופה ובארצות הברית, ניתן לצפות בחפצים המעוצבים על-פי ערכים פיסוליים כלליים, ביניהם צורות מלוטשות וחושניות בעיצוב של המעצב האיטלקי ג'יו פונטי, צורות הבאות לידי ביטוי בעיצוב האסלה שלו או בעיצוב מכונת האספרסו, שהפכה לאיקונה תרבותית באיטליה ומחוצה לה. לא פחות חושניות הן הצורות המעוגלות והמחודדות שאפיינו את מכוניות הקדילאק והשברולט האמריקניות של שנות החמישים והשישים שאותן עיצב, בין השאר, ארל הארלי.

במקביל לתופעת הערכים הפיסוליים הכלליים בעיצוב, ניתן להבחין בערכים פיסוליים המתייחסים לאמנים או לזרמי אמנות באופן ישיר או במרומז. העיצוב האמריקני והבריטי של שנות הארבעים והחמישים אימץ ערכים של צורות פלסטיות אורגניות השואבות מן הפיסול של הנס ארפ והנרי מור ומן הציור של חואן מירו. הדבר ניכר למשל ברהיטים של המעצבים האמריקנים צ'רלס וריי אימס, הרי ברטויה, וארו סארינן. הגדיל לעשות בציטוט מתוחכם של יצירות אמנות המעצב אכילה קסטליוני, שציטט ברמיזה שנונה יצירות רדי-מייד של פיקאסו ומרסל דושאן ("גלגל אופנים" ו"שור") בעיצוב המושבים המפורסמים שלו: מושב הטרקטור ומושב האופניים. ציטוט אמנותי ברמה דומה נראה באופנוע "אווה מכינה", שעוצב במשרד עיצוב הענק "GKדינמיקס" ביפן כמחווה לפסל אלן ג'ונס. כמו רהיטיו של ג'ונס, המעוצבים כגופות נשים חושניות, כך גם גוף האופנוע "אווה מכינה" מעוצב כגוף חושני של אישה הנראית כמתייחדת עם האופנוע עצמו.

 

עיצוב בלבוש אינטלקטואלי
הפניה ישירה ואינטלקטואלית יותר לעולם האמנות מתוך עולם העיצוב ניתן לראות למשל בכיסאות "אמנותיים" ועליהם דיוקנאות של האמנים אנדי וורהל וג'וזף בוייס, שני אלה היו האמנים שכיכבו בזירת האמנות של שנות השישים והשבעים, וייצגו שני קטבים שונים באמנות. נכתבו עליהם מאמרי ביקורת רבים המשווים ביניהם: אנדי וורהול כאמן הפופ האמריקני וג'וזף בוייס אמן המיצג הגרמני. בשנות השמונים המעצב הגרמני זיגפריד מייקל סיניוגה הפך את הכסאות שעיצב עם דיוקנאות האמנים הללו לחפצי פולחן המקדשים את אותם האמנים הכוכבים שעל דיוקנותיהם נשען, או נושא על גבו כל מי שיושב על כיסאות אלה.

במקרים רבים במהלך המאה העשרים, במיוחד החל משנות השבעים עוצבו פריטי ריהוט או חפצים ביחידות ספורות כעיצוב יחידני
(one off) והוצגו בגלריות ובמוזאונים כאילו היו יצירות אמנות. פריטים אלה עוצבו על ידי קבוצות מעצבים ואדריכלים כמו אלכימיה או פנטגראם וקונסטפלוג. קבוצות אלה ואחרות שרווחו באירופה, במיוחד באיטליה, אנגליה וגרמניה עסקו רבות במהות העיצוב ובמקומו בתרבות. הם שאלו שאלות על כך באמצעות חפצים שעיצבו מחדש. למשל נעלים, מסחטת מיץ, מנורת שולחן, שעוצבו מחדש על ידי חברי סטודיו אלכימיה והוצגו בתערוכה, "האובייקט הבנלי", שהוצגה בבינאלה בונציה, בשנת 1980.

 

אדריכלות עיצובית אמנותית - מבוא
הבניינים כשלעצמם מהווים עולם ומלואו המכיל בתוכו ועל קירותיו, בפנים ובחוץ פריטי עיצוב ואמנות. לעתים הבניינים גם נושאים עמם בצורותיהם ערכים פיסוליים או ציוריים או ערכים של מנגנונים מכניים של מכשיר או מכונה.

 

אדריכלות טוטלית
המורכבות והטוטליות של האדריכלות כתחום עיצוב הטומן בחובו גם עיצוב וגם אמנות, נוסחה היטב במניפסט היסוד של הבאוהאוס שכתב וולטר גרופיוס ובו הביא כמשל את הקתדרלה של ימי הביניים שהכילה את העולם כולו בתוכה. ואמנם הקתדרלה הזוהרת כיכבה על שער המניפסט בחיתוך עץ שעיצב ליאונל פיינינגר. תפיסת העיצוב הטוטלי בבניין שתפיסתו התכנונית והעיצובית הולמת כל פרט אדריכלי וכל פריט עיצובי ואמנותי שהוא מכיל עמדה כנר לרגלי אדריכלים מראשית המאה העשרים, ביניהם, ג'וזף הופמן, רני מקינטוש ופרנק לויד רייט. תפיסת העיצוב הטוטלי אפיינה גם את שפת הארנובו, שבאה לידי ביטוי בכניסות למטרו בפריס, של הקטור גימאר ובקאזה מילה של אנטוניו גאודי, וגם את השפה העיצובית המודרניסטית, כמו זו של הקונסטרוקטיביזם והדהסטיל, שבאה לידי ביטוי בתכנון לבית פרטי, של תיאו ואן דוסברג וקורנליס ואן דיסטרן, וב"מונומנט לאינטרנציונל השלישי" בתכנון ולדימיר טטלין. בהקשר זה מן הראוי לציין שהמונומנט של טטלין מעולם לא נבנה בשל חוסר משאבים והוא נותר כדגם תלת-ממדי מדובר ביותר בספרי תולדות האמנות של המאה העשרים ובכך פיתח במהלך השנים הילה של אנדרטה ופסל. אין ספק שהיו לו ערכים פיסוליים שהנחו גם את פסליו של טטלין.

אדריכלות בביטוי פיסולי
ערכים פיסוליים באדריכלות ניתן לזהות בכל ציוני הדרך האדריכליים שהתוו אדריכלים מפורסמים במהלך המאה העשרים. החל מפרנק לוייד רייט ולה קורבוזיה, עבור בארו סארינן וכלה בפרנק גהרי ודניאל ליפסקינד. בניינים העומדים כציוני מקום פיסוליים בגלל צורותיהם המורכבות והמיוחדות הם כנסיית רונשן של לה קורבוזיה, בניין מוזאון גוגנהיים, בניו-יורק של פרנק לוייד רייט, והבניין בנמל תעופה קנדי, שתכנן ארו סארינן, בניין המשלב דימויים תעופתיים. לשיאים חדשים באדריכלות פיסולית הגיע פרנק גהרי במוזאון גוגנהיים בבילבאו שבספרד. בבניין המוזאון המורכב, הנראה מרחוק כספינה סוריאליסטית, מתחרים ומתמזגים כאחד יצירות האמנות המוצגות בו והערכים הפיסוליים המגולמים בקירות הבניין ובחלליו.


מוזאון גוגנהיים בבילבאו, ספרד
צילום: לאה יזרעאלי


מיזוג דומה ניכר בבניין "אגף הספירלה" שנבנה כתוספת למוזאון האמנויות "ויקטוריה אנד אלברט" מן המאה התשע-עשרה, שתוכנן על ידי דניאל ליפסקינד, אדריכל "כוכב" אחר, מתחרהו של פרנק גהרי.

ערכים פיסוליים סוריאליסטיים ניתן לזהות גם בבניינים שתכננו אדריכלי קבוצת SITE באמריקה של שנות השבעים, ביניהם, בניינים של רשת חנויות BEST שחזיתותיהם מתקלפים ומתקפלים או נמצאים בתהליכי הרס כביכול. ערכים פיסוליים סוריאליסטיים ניתן לזהות בעיצוב הפנים העתידני שעיצב וורנר פנטון, גם כן בשנות השבעים.

עיצוב פנים עתידני, וורנר פנטון
Copyright by Verner Panton
Design, Switzerland

במקביל לערכים הפיסוליים ה"סוריאליסטיים" המנכסים לעצמם דימויים שונים בשפה דרמטית ורגשית, ניתן למצוא בבניינים ערכים פיסוליים השואבים את השראתם דווקא מעולם התעשייה הקר והמנוכר, עולם בתי הזיקוק ותחנות הכוח: צינורות ומעברי מתכת וזכוכית מוחצנים. כך במרכז פומפידו ובבניין המשרדים בשנחאי.

 
למעלה

אדריכלות בביטוי ציורי
ולבסוף, ניתן להקביל אדריכלות עם ציור באמצעות עבודותיהם של קבוצות המעצבים והאדריכלים הרדיקליות באיטליה ובבריטניה. אלה יצרו ציורים שהיוו מעין אמירות אדריכליות. למשל "עיר ללא הפסקה" ו"עיר רפאים" שעיצבו חברי קבוצת ארכיזום כדי להביע את דעתם על מצב התרבות העירונית של זמנם וכדי להציע בעבודותיהם פתרונות עתידיים לאוטופיה אורבנית.  

 

תוספות גולשים
מאת: יאריק גולדוורג
תאריך: 27/01/2010 18:50:53
טוב מאוד

מאת: גילי
תאריך: 27/01/2010 19:03:02
מיזוג מסוג אחר בין אמנות ואדריכלות בא לידי ביטוי בעבודותיו של האמן הצרפתי דניאל בורן הנוהג לצבוע חללים פנימיים וסביבות אורבניות בפסים צבעוניים אינסופיים. בתוך המוזאון, אמנות הפסים שלו הופכת להיות חלק מקירות המוזיאון ומאדריכלות הפנים שלו, ובתוך העיר היא מהווה חלק מן המרקם העירוני וההתנהלות העירונית, כמו היתה חלק מתמרורי התנועה שלה.

מאת: דוד
תאריך: 27/01/2010 19:08:46
קריסטו באופן שיטתי עטף באריגים מבנים בערים הגדולות באירופה באמריקה, למשל: שער הניצחון בפריז; סמיתסון הטביע את חותמו על נופי אדמה ואגמים בסימני בנייה ענקיים, שעקבותיהם השתנו והתפתחו לאורך זמן, כמו למשל, "מזח לולייני". ניתן היה להתרשם מהם במלואם ממעוף ציפור או מנקודת תצפית גבוהה, בדומה לרישומים שהותירו אחריהם תרבויות קדומות באמריקה. לעבודות אמנות אלה ערכים אדריכליים וסביבתיים מובהקים.

מאת: אינה
תאריך: 23/01/2013 15:50:03
מיזוג מסוג אחר בין אמנות ואדריכלות בא לידי ביטוי בעבודותיו של האמן הצרפתי דניאל בורן הנוהג לצבוע חללים פנימיים וסביבות אורבניות בפסים צבעוניים אינסופיים. בתוך המוזאון, אמנות הפסים שלו הופכת להיות חלק מקירות המוזיאון ומאדריכלות הפנים שלו, ובתוך העיר היא מהווה חלק מן המרקם העירוני וההתנהלות העירונית, כמו היתה חלק מתמרורי התנועה שלה.

דף בית | פעילות מקוונת | יוצרים רב-תחומיים | ציר זמן | מאגר תמונות
על האתר | תוכנית הלימוד | צור קשר | פורום