על האתר | תוכנית הלימוד | צור קשר
עמלנט משרד החינוך דף בית


לה דיוואן ז'אפונה, אנרי טולוז לוטרק, ליתוגרפיה צבעונית, 62X81 ס"מ Divan Japonais, Henri Toulouse-Lautrec
1893 פריז, צרפת

"הספה היפנית" (Divan Japonais) היה אחד מבתי הקפה הרבים שצצו בפריז
 של סוף המאה ה-19 ובהם התקיימו גם מופעים. תופעה זו קשורה הן בהתפתחות של חיי העיר, שהושפעה מהמהפכה התעשייתית, והן מהתפתחות תרבות חיי הלילה, הקשורה ישירות להמצאת התאורה המלאכותית. שם המקום (הספה היפנית) קשור בתופעה שכונתה "ז'פוניזם" - אופנה של עיצוב בסגנון יפני, שהתפתחה בתקופה זו בעקבות חדירת מוצרים ויצירות אמנות מיפן לאירופה.  

לוטרק סבל מעיוותים גופניים קשים והירבה לשתות משקאות חריפים, היה מעורה היטב בחיי הלילה של העיר, והיה אורח קבוע במועדונים השונים ובקרב הבוהמה הפריזאית. כיוון שהכיר את בעלי המועדונים, הם איפשרו לו ליצור כרזות פרסום שונות, שפרסמו את מועדוני הלילה שלהם ואת המופעים שנערכו בהם, וכך הוא התפרנס. יצירה זו היא אחת הדוגמאות המפורסמות לפרסומת כזו.

ביצירה תיאר לוטרק שניים מחבריו הטובים - הרקדנית המפורסמת ז'אן אווריל (Avril), ומבקר התרבות אדוארד דוג'ארדין (Edouard Dujardin), צופים במופע של הזמרת איווט ז'ילברט
(Yvette Guilbert), המזוהה על-פי סימן ההיכר שלה – הכפפות הארוכות השחורות. הפרסום למקום נעשה לא באמצעות תיאור המקום עצמו אלא בהדגשת דמויות הידוענים שנהגו לפקוד את המקום ולהופיע בו. הדמויות לבושות במיטב בגדי האופנה של התקופה. אווריל, למשל, חובשת כובע שעיצבה מאדאם וירו (Virot), מעצבת אופנה מהידועות בפריז. מבקר האמנות דוג'ארדין הירבה לכתוב על ההפשטה באמנות ההדפס היפנית, והכנסתו ליצירה היא רמיזה לעניין הציבורי באסתטיקה היפנית בתקופה זו בפריז.

היצירה מושפעת מאמנות ההדפס היפנית. הקומפוזיציה פתוחה ואלכסונית, ונקודת המבט גבוהה ומציגה דמויות קרובות החוסמות את האירוע המתרחש במישור האחורי של היצירה (המופע של ז'ילברט). משטחי הצבע לוקאליים ומוקפים קו מיתאר שחור, הדמויות שטוחות וצבע עורה של אווריל לבן, כשל דמות יפנית. דמותה של אווריל מוארכת ומעודנת, היא יושבת זקופה, מתוחה ומביטה במופע שלפניה. מבקר האמנות דוג'ארדין נוגע במקלו בקצה סנטרו, כאילו שקוע במחשבות. לוטרק, כהרגלו, מתרכז בדרמה המתרחשת בקהל ולא בבמה. הדמויות נראות כשקועות בעולם אחר, ואינן מתעניינות ממש במופע שלפניהן. התחושה היא שישיבתן המרוכזת היא הצגה המתחייבת מן המעמד ומהיותן דמויות מוכרות, והן שקועות כל אחת בעולם מחשבות פנימי.

לוטרק יצר מערך צבעוני שטוח בעל היררכיה פנימית משלו: הנושאים החשובים, דהיינו הדמויות ביצירה, צבועות בשחור ובצבעי גוף ושיער, ושאר האובייקטים צבועים באפור סתמי, ללא פרטים מיותרים אלא רק משטח צבע דו-ממדי המציג את המראה הכללי; כך כשמדובר בתזמורת ובתפאורה מאחורי הזמרת. ההפשטה והצבעוניות הופכים את האובייקטים לבעלי חשיבות מדרגה שנייה, למרות שמיקומם בקומפוזיציה הוא דווקא במישור המרכזי. למשל, תנועת הידיים של המנצח אינה חשובה כשלעצמה, אלא מעניקה ליצירה אווירת מופע ומוזיקה.  

הזמין את היצירה מנהל המועדון אדוארד פורנייר (Edouard Fournier), והיא מבטאת היטב את השינויים הסגנוניים באמנות הצרפתית של סוף המאה ה-19. השימוש בצבעוניות בוהקת, בהשפעות יפניות ובטכניקת עבודה מסחרית (ליתוגרפיה) היו מסממני המודרניזם המובהקים שסימנו את הדרך בעבור אמני תחילת המאה ה-20.

מקורות וקישורים
אתר מוזיאון מומה
אתר howstuffworks
אתר אוניברסיטת קורנל
אתר מוזיאון מטרופוליטן

כתב: נעם טופלברג

לה דיוואן ז'אפונה, ליתוגרפיה, 1893, מתוך אתר villagehatshop
לה דיוואן ז'אפונה, ליתוגרפיה, 1893, מתוך אתר villagehatshop
תוספות גולשים
דף בית | פעילות מקוונת | יוצרים רב-תחומיים | ציר זמן | מאגר תמונות
על האתר | תוכנית הלימוד | צור קשר | פורום