על האתר | תוכנית הלימוד | צור קשר
עמלנט משרד החינוך דף בית


אשל-גרשוני, ביאנקה Eshel-Gershuni Bianca
1932
עיצוב, ציור, פיסול
  • עיצוב
  • ציור
  • פיסול

ביאנקה אשל-גרשוני, פסלת ומעצבת תכשיטים. נולדה בסופיה, בולגריה ב- 1932, ועלתה לישראל ב- 1938. בשנות השישים למדה ציור ופיסול במכון אבני בתל אביב. בין השנים 1986 - 1997 לימדה באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, במחלקה לצורפות. ב- 1993 זכתה בפרס בנק דיסקונט לאמן ישראלי, וב- 1996 בפרס שר החינוך והתרבות ליוצרים בתחומי האמנויות הפלסטיות לשנת תשנ"ו. מבין תערוכות היחיד שלה, יש לציין את התערוכות הבאות: 1977 - מוזיאון ישראל, 1985 - מוזיאון תל אביב, 1993 - אוניברסיטת חיפה, 1995 - גלריה שרה לוי, תל אביב, 2002 - מוזיאון תל אביב. ב- 1966 השתתפה בתערוכה של קבוצת 10+, שעסקה במיניאטורות.

עבודותיה של אשל-גרשוני מתאפיינות בתחושת הפנטזיה, בשימוש בדימויים, בחפצים מצויים ממוחזרים ומעובדים, בעומס ובגודש, בעולם דמיוני של טקסי פולחן קדומים, של מוות. מתחת לפני השטח ניתן לקשור את עבודותיה למציאות הישראלית העכשווית. התכשיטים שלה הם אובייקטים קטנים שנועדו להיות על הגוף, כמו טבעת או סיכה. בתחילת שנות השמונים עברה מתכשיטים קטנים ואידיאליסטיים לסדרה שאותה כינתה "פטישים" - תיבות איפור המכילות פרוות של חיות, בובות פלסטיק בדמות חיות מתות, שמחטים נעוצות בהן והן מלוכלכות בדם, יחד עם צילומי האמנית ובעלה לשעבר, האמן משה גרשוני, מסומנים בצלב אדום. החפצים החדשים הזכירו מאגיה שחורה (למשל ביצירה חגיגה בגן העדן מספר 1) וכישוף.


עבודותיה הן תמיד אסמבלאז'ים המורכבים מאינסוף פרטים קטנים, אקלקטיות של חפצים, החל מצעצועי ילדים וכלה בזהב. האסמבלאז'ים טעונים בסיפורי מיתולוגיה, פרטים אוטוביוגרפיים וסמלי תרבויות שונות (דוגמא 1).

אשל-גרשוני מציבה בעיה בפני מבקרי האמנות, וכדי להתמודד עם יצירתה הם נזקקים לניסוחים מורכבים. בסוף שנות השבעים, כאשר הציגה את תכשיטיה במוזיאון ישראל, האוצר, יונה פישר, הציג את עבודותיה בתערוכה כאובייקטים אמנותיים ולא כאמנות שימושית, וגדעון עפרת ניסה במאמרים שונים לבנות את דמותה כאמנית מודרניסטית, ובכך העיד על הקשיים למקם את עבודותיה בשיח המודרניסטי, שממנו הן חורגות. כך למשל כשיצר חיבור בין יצירתה ובין זו של אביבה אורי (עפרת ג., "הציפור באמנות הישראלית", גנים תלויים, אמנות ישראל, תל-אביב, 1991, עמ' 247).

ב-1985 שרה ברייטברג-סמל אצרה במוזיאון תל-אביב תערוכת יחיד של אשל-גרשוני, תערוכה שסיכמה חמש שנים מיצירתה. סמל גילתה באשל-גרשוני יסודות פוסט-מודרניים של עירוב סגנונות, והדגישה את היסוד הפסיכולוגי ביצירתה: דימוי העולם מתוך עמדה נפשית-נשית.

בתקופת מלחמת המפרץ (1991) עסקה אשל-גרשוני בדימויים של דגים. לדבריה: "בזמן מלחמת המפרץ היה לי קשה לעבוד, נראה לי לא בסדר לעסוק באמנות, בצבע ובחומר, כאשר התותחים רועמים. אבל הייתי מוכרחה לעבוד, להיות עסוקה, ואז נזכרתי בצורף הזקן מהספר 'מאה שנים של בדידות', שעשה שנים על גבי שנים דגיגים, בלי התכוונות אמנותית, כמו ריפוי בעיסוק" (שפלן-קצב, ה., "שרידים של משהו קדוש", סטודיו, גיליון מס' 66, נובמבר 1995, עמ' 25-12).

הדגים שיצרה הפכו עד מהרה לדגים מכונפים, ולבסוף לדג-ציפור בצורת מטוס קרב, הנושא טילים שהם דוגמיות קטנות של בושם גברי, וגופו נראה כמו תיבת-קבורה הנושאת את דיוקן האמנית. "ההתכוונות האמנותית" נבעה מעצמה.

בשנות התשעים התמקדה אשל-גרשוני בדמות הצב, ועבודותיה מתקופה זו נוגעות בקיטש, באובססיה ובנשיות. כך למשל היצירה "כמו העצים גם הצבים מתים זקופים" (1993), שהוצגה בתערוכת "אמניות באמנות ישראל" במוזיאון חיפה בשנת 1993. ביצירה נצלב צב אדום אל הציור וראשו אל עבר השמש השוקעת בים. שם היצירה כתוב פעמיים בכתב ידה של האמנית – פעם אחת בשמים ופעם אחת על קו המים. הצב, הנושא את ביתו כמסתור והגנה, אך גם כעול כבד, הוא אלגוריה לזהות העצמית – האישה הנושאת את עול הבית על גבה, והוא המכתיב את דרכה ותפקידה. הצב הוא גם סמל קדמוני הנושא את העולם על גבו, מעין אלגוריה לאם הגדולה, אלת הפריון הקדמונית. אסוציאציה נוספת של הצב הוא כסמל אנטי מודרני של זמן ותנועה, אנטי קפיטליסטי; יצור בעל זמן משלו, איטי ומחושב, השורד את הזמן למרות איטיותו. מוטיב הצב מופיע בגרסאות נוספות. למשל,גרסה שבה תלוי צב על תמונה וגרסה נוספת שבה הוא מוקף בזר שושנים.

כל עבודותיה של אשל-גרשוני הן סימטריות, כשפעמים רבות דיוקנה נמצא במרכזן, אך שומרות על דיסהרמוניה. היצירות בונות סיפורים קטנים, אישיים ונשיים, המרכיבים יחדיו את המיתוס האישי של האמנית לאורך השנים - סיפור של חרדת הזדקנות, חרדת המוות, וההשלמה איתם; סיפור המוות במלחמות וערעור על קדושת סמלים מיתולוגיים של גבורה.

 

מקורות
ברייטברג סמל, ש., "בת חורגת", סטודיו, גיליון מס' 66, נובמבר 1995, עמ' 15 – 20
טייכר, א., (ער') אמניות באמנות ישראל, (קטלוג) מוזיאון חיפה, 1998, עמ' 19-18, 38
סימן-טוב, נ., "אינסוף פרטים קטנים", העיר, עכבר העיר, 24/11/95, עמ' 32
שפלן-קצב, ה., "שרידים של משהו קדוש", סטודיו, גיליון מס' 66, נובמבר 1995, עמ' 25-21
תמוז, ב., (ער'), סיפורה של אמנות ישראל, מימי בצלאל, מ- 1906 ועד ימינו, מסדה, 1980, עמ' 252, 254
ארכיון לאמנות ישראלית מוזיאון ישראל - על האמנית ויצירות

קישורים ליצירות
תמונות מתוך תערוכת "הפרח בגני", אוצרת הלי גוברין, מוזיאון בת-ים, 2005
תמונה 1, תמונה 2, תמונה 3



פסלי חיות
תמונה 1, תמונה 2

כתב: נעם טופלברג

עריכה לשונית: מיכל שקד


צולם על ידי יוגב, ל"על השרון" באדיבות האמנית
ללא כותרת, שמן על נייר, 100X70 ס"מ באדיבות האמנית
אני ביקשתי רק שתהיה נמצא, 1984, טכניקה מעורבת, 200X200X60 ס"מ, אוסף שילה זוננשיין, באדיבות האמנית
סיכה, 1995, כסף וזהב, טכניקה מעורבת, 10X10 ס"מ, באדיבות האמנית
תוספות גולשים
דף בית | פעילות מקוונת | יוצרים רב-תחומיים | ציר זמן | מאגר תמונות
על האתר | תוכנית הלימוד | צור קשר | פורום