על האתר | תוכנית הלימוד | צור קשר
עמלנט משרד החינוך דף בית


אינגר, ז'אן אוגוסט דומיניק Ingres, Jean Auguste Dominique
1867-1780
ציור
  • ציור

אינגר נודע כצייר דיוקנאות וציורים היסטוריים חשוב בתרבות הצרפתית של המאה התשעה-עשרה. מנהיג המסורת הנאוקלסית הצרפתית לאחר מותו של ז'אק לואי דויד. ציוריו מאופיינים בצבעים ברורים, בציור מוקפד וקווי ובאופי קריר. סגנונו הוא אנטיתזה לסגנון הרומנטי. הוא העמיד את הקו בחשיבות ראשונה על פני כתמי הצבע, והחשיב את הרישום לביטוי אמנותי בזכות עצמו.

בנוסף לציורים היסטוריים ומיתולוגיים ולציורי דיוקנאות עסק אינגר כל חייו בנושא העירום הנשי. הוא הציב את הנשים העירומות שלו לרוב בסביבה אוריינטלית, חושנית ואקזוטית ("המרחץ הטורקי", 1863-1859). כדי להקנות להן יופי אידיאלי. הוא ויתר אף על התיאור האנטומי הנכון. לדוגמה, ל"אודליסק הגדולה"
(1814) הגב מאורך יתר על המידה, ולצופה לא ממש ברור מאין צומחת הרגל הימנית.

אינגר היה תלמידו של הצייר דוד (David). בסטודיו של דוד עוצב סגנונו הנאו-קלסיציסטי, ובו הוא הכיר את כתביו של ההיסטוריון לאמנות, הקלסיציסט וינקלמן (Winckelmann).

ב- 1801 הוא זכה ב"פרס רומא" היוקרתי מטעם האקדמיה שאפשר לו לנסוע לאיטליה. הוא יצא מצרפת רק ב- 1806, לאחר שהציג חמישה ציורי דיוקנאות ב"סלון". הציור המפורסם מבין החמישה הוא הציור "נפוליאון יושב על כיסא המלכות" (1806) . בציור ניכרת התייחסות קפדנית לפרטי פרטים, סגנון המזכיר את הציור הפלמי של המאה החמש-עשרה. ציוריו של אינגר זכו לאהדת הקהל, אך מבקרי האמנות ביקרו אותם בחריפות, וטענו שיצירתו היא גותית וארכאית. גם ציורים ששלח לסלון מאיטליה זכו לביקורות בלתי אוהדות, למשל ציורו "האובליסק" (1814), המציג נימפה עירומה. טענת המבקרים מן החוגים האקדמיים הייתה שהקווים נוקשים מדי, שהצבעוניות מאופקת, ושגוף האישה נראה כחסר עצמות ומעוות. למעשה אינגר צייר את דמות הנימפה בסגנון זה דווקא כדי להאדיר את יופייה. נדרשו לו שני עשורים כדי להתנער מביקורת קשה זו.

במהלך שהותו באיטליה בנה אינגר את המוניטין שלו כצייר היסטורי ("יופיטר וטטיס", 1811, "Jupiter and Tetis", "פראנצ'סקו ופאולה", 1814, "Paolo and Francesca") וכצייר דיוקנאות ורישומים. הוא חזר למולדתו רק ב- 1824, כשתמונתו "הנדר של לואי ה-13" (1824) התקבלה בהתלהבות בתערוכת הסלון של אותה השנה. היצירה ייצגה ערכים שמרניים שעמדו בניגוד ליצירות הרומנטיות כמו "הטבח בכיוס", 1824 של דלקרוא (Delacroix). בעקבות הצלחתו הוזמן אינגר להכתרת המלך שארל העשירי, וצורף כחבר לאקדמיה לאמנויות היפות (Academie des Beaux Arts).

בשנת 1826 פתח אינגר סטודיו לתלמידים. הוא כמעט שלא היה ידוע בפריז בעשרים השנים שחי באיטליה, ולכן, על מנת להשתלב מחדש בפריז, טיפח את קשריו עם החברה הגבוהה הפריזאית שחבריה הזמינו אצלו דיוקנאות ("אדון ברטין", 1832 "M. Bertin").

אינגר זכה שוב למוניטין, ובין השנים 1834 עד 1841 אף כיהן כראש האקדמיה לאמנות צרפתית ברומא. במהלך כהונתו נמתחה עליו ביקורת קשה שטענה שהוא מנסה לכוון את אופי הלימודים לסגנונו האישי.

בשנת 1936 עזב שוב לאיטליה לאחר שיצירתו "מארטיריום של סימפוריאן הקדוש" לא התקבלה לסלון של אותה השנה. אינגר חזר לפריז רק ב- 1849. הוא נודע אז בעיקר כצייר דיוקנאות של אצולה ("גב' מואטסייה יושבת", 1856 "Mme Moitessier seated"), וגם כצייר של תמונות היסטוריות ("ז'אן ד'ארק", 1854)

ב- 1850 פרש אינגר מהאקדמיה. בעקבות מות אשתו הוא נקלע למשבר אישי קשה, ומסר את האוסף הפרטי שלו למוזאון כי האמין שחייו הסתיימו. אף על פי כן חזר לצייר ב- 1851, ובשנת 1855 התקיימה תערוכה גדולה לכבודו. הביקורת השמרנית היללה אותו וראתה בו "משיח של אמנות", אולם הביקורת הפרוגרסיבית (מתקדמת) טענה כי אינו רלוונטי לתקופה. עם זאת, בשנת 1862 זכה לכבוד גדול מהממסד השלטוני, והיה האמן הראשון שקיבל בצרפת את התואר "לגיון הכבוד".

אינגר נודע כניאו-קלאסיקן, אולם הוא חרג פעמים רבות מהדוגמאות הנוקשות של המסורת הזו. הוא יצא נגד הרומנטיציזם, והפך לאחד ממייצגי המחצית הראשונה של המאה התשע-עשרה. הוא היה אחרון הנאו-קלאסיקנים ולמרות זאת יצירותיו השפיעו וזכו להתייחסות ביצירות של אמנים מודרנים ביניהם: דגה, רנואר, פיקסו, מאן ריי ואחרים. לדוגמה: "כינור של אינגר" (1924) "Le Violin dIngres" של מאן ריי (Man Rey), הסגנון הקלסיציסטי של פיקסו. "המרחץ הטורקי" (1973) של סילביה סלייט (Sleigh).

מקורות
פייפר, דיויד (1984), אנציקלופדיה לאמנות ופיסול, כרך ד', הוצאת כתר, ירושלים, עמ' 20.


Akiama, A. and others (1996), The Dictionary of the Art History, Grove, New York.
Britannica multimedia 99 (1999), CD-ROM, Ingres, Britannica.
Janson, H.W. (1986), History Of Art, Prentice-hall, Abrams, New York, pp. 599-601.
Ockman, C. (1995), Ingres Eroticized Bodies, 1995, Yale Univercity Press, New Haven & London.
WebMuseum: Ingres, Jean-Auguste-Dominique

סרט:
The Captive Look by Jaubert

כתבו: אלה טל ופיטר מלץ

אינגר, ז'אן אוגוסט דומיניק, מתוך אתר ויקיפדיה
האודליסק הגדולה, מתוך אתר ויקיפדיה
נפוליאון יושב על כיסא מלכות, מתוך אתר ויקיפדיה
המתרחצת של ואל פינצ'סון, 1808, שמן על בד, מתוך אתר ויקיפדיה
תוספות גולשים
דף בית | פעילות מקוונת | יוצרים רב-תחומיים | ציר זמן | מאגר תמונות
על האתר | תוכנית הלימוד | צור קשר | פורום