קנדינסקי הוא אחד מחלוציה החשובים ביותר של האמנות המודרנית בתחילת המאה העשרים.
קנדינסקי נולד במוסקבה ובילה את ילדותו באודסה. הוריו היו נגנים והוא למד לנגן על פסנתר וצ'לו בגיל צעיר. ההשפעה המוזיקלית על אמנותו מובהקת ובאה לידי ביטוי גם בשמות העבודות: "אימפרוביזציות" (
"אימפרוביזציה מס' 31", "הקנון",
"אימפרוביזציה מס' 27",
"אימפרוביזציה מס' 28"),
"קומפוזיציות".
בשנת 1886 למד קנדינסקי משפטים וכלכלה באוניברסיטה של מוסקבה. בתום לימודיו הוא החל להרצות בפקולטה למשפטים. בנוסף נהג לכתוב על רוחניות, נושא שהעסיק אותו רבות ובא גם כן לידי ביטוי בעבודותיו.
בשנת 1895 ביקר קנדינסקי בתערוכת אמנות איפרסיוניסטית צרפתית, ושם ראה לראשונה עבודות מסוג זה. התערוכה השפיעה עליו רבות. בגיל שלושים עזב קנדינסקי את מוסקבה ונסע למינכן, גרמניה, כדי ללמוד רישום וציור.
עבודותיו של קנדינסקי התפתחו לרמת מופשטות גבוהה. כישרונו ויכולתו האמנותית באו לידי ביטוי בחקירה רעיונית אישית, והוא נחשב לאחד מחלוצי הציור המופשט. עבודות שלו מהעשור הראשון של המאה העשרים הושפעו מזרמי הארנובו ומהפוביזם שרווחו בתקופה ("
הר כחול מספר 84", 1908). מאוחר יותר יצר סדרות של "אימפרוביזציות", "קומפוזיציות", ו"אימפרסיות". עבודותיו של קנדנסקי מלאות קצב ותנועה, צבע ואור. תחושת המוזיקה וזרימת הצבעים יוצרת אווירה רוחנית נעלה, ומשקפות את הלך מחשבתו של האמן.
קנדינסקי החל להציג את עבודותיו בשנת 1903, ותגובות הקהל היו לא פעם שנויות במחלוקת.
הוא נטל חלק בכמה תנועות אמנותיות אוונגרדיות, ביניהן: "הפרש הכחול", תנועה שאותה ייסד בשנת 1911 ביחד עם פרנץ מארק.
בשנת 1912 הוציא לאור את המנשר המפורסם שלו: "
על הרוחני שבאמנות", שבו הצהיר על אמונתו באמנות "לא אובייקטיבית", כלומר, באמנות שאינה מתארת אובייקטים אלא מבוססת על הרמוניה של צבעים ושל צורות. במנשר זה ניכרת השפעתן של התאוסופיה והמיסטיקה על דרך מחשבתו של קנדינסקי.
אחרי שהות קצרה ברוסיה בשנים 1920-1917, היגר קנדינסקי לגרמניה ולימד בבאוהאוס. תלמידיו שם הפיצו את רעיונותיו ברחבי אירופה ובארצות הברית.
בשנת 1933 עזב קנדינסקי את גרמניה והשתקע בצרפת, ושם הוסיף לפתח את סגנונו. ציוריו מתקופה זו היו שוב שנויים במחלוקת, למרות הערצתם של אמני הדור הצעיר.
מקורותגומבריך, א' ה' (1985)
קורות האמנות, עם עובד, תל אביב, עמ' 405.
פייפר, דיויד (עורך) (1984),
אנציקלופדיה לאמנות הציור והפיסול,כתר, ירושלים עמ' 184-183.
כתבה: גליה כהן