על האתר | תוכנית הלימוד | צור קשר
עמלנט משרד החינוך דף בית


המצעד / פאראד, צוות יוצרים Parade, A Group of Artists
1917 פריז
עלילה - ז'אן קוקטו (Jean Cocteau)
מוזיקה - אריק סאטי (Erik Satie)
עיצוב במה, תלבושות, מסך אחורי - פבלו פיקסו
כוריאוגרפיה - ליאוניד מאסין (Leonide Massine)
הפקה - סרגיי דיאגלייב (Sergei Diaghilev)

הבלט הקוביסטי, שכונה ראליסטי על ידי יוצריו, בוצע לראשונה בתאטרון "שאטלט" בפריז, במאי 1917. דמויות חשובות מעולם האמנות, המוזיקה, התאטרון והמחול שיתפו פעולה בהכנות שהחלו ברומא בחורף שקדם להצגת הבכורה. ז'אן קוקטו כתב את העלילה, אריק סאטי הלחין את המוזיקה, פבלו פיקסו עיצב את הבמה, את התלבושות, ואת המסך האחורי, וליאוניד מאסין יצר את הכוריאוגרפיה.

התמהיל של מיטב המוחות היוצרים של התקופה התאפשר הודות לחזונו של סרגיי דיאגלייב, המנהל של הבלט הרוסי, שהפיק את האירוע. דיאגלייב היה אשף ביצירת מפגשים מפתיעים שהובילו לשותפויות יוצרים מבריקות. הרוח החיה בחבורה מוכשרת זו היה המשורר ז'אן קוקטו, שכבר בשנת 1912 פגש בדיאגלייב,, וביחד עמו יצר בלט בשם "אלוהים הכחול" (Le Dieu Bleu) שהוצג בפריז ובלונדון. קוקטו היה זה שהזמין את סאטי לכתוב מוזיקה עבור הבלט החדש "המצעד", ובשנת 1916 שכנע את פיקסו לעצב את התפאורה ואת התלבושות.

סיפור העלילה
הקוביסטים תיעבו את הבלט כמדיום בורגני בידורי והעדיפו את הירידים והקרקסים כזירת ההתרחשות. הבלט של דיאגילייב היה אופנתי מאוד בתחילת המאה העשרים בפריז וברוסיה היה הבלט חביב על הצאר. תכניתו של קוקטו הייתה לשבור את המסורת וליצור מופע "מודרני". השם "פאראד" בא להזכיר את הקרקס והמוזיק-הול, ובכך להתריס כנגד המהוגנות הבורגנית.

העלילה מתרחשת בתיאטרון רחוב ביום ראשון. כאשר המסך עולה, נגלה מסך אחורי יפהפה ועליו מצויר ביתן של קרנבל שבו נחים האמנים לפני עליתם לבמה. המראה מלווה במוזיקה רעשנית המדגישה את המולת הקרנבל. כאשר עולה המסך הפנימי, הבלט מתחיל.

שני מנהלי הקרקס מופיעים מתוך אוהל, ומציגים את השחקנים כדי למשוך פנימה את קהל הצופים. תחילה מופיע המנהל הצרפתי לבוש/מפוסל ביצירה קוביסטית ענקית המורכבת על רגליו האנושיות, הוא פונה אל הצופים ותר אחרי הלקוחות. הקוסם הסיני יוצא מתוך הביתן ומציג לפני הקהל כמה להטוטים כמו העלמת ביצה ובליעת אש. המנהל הניו יורקי נכנס מצידה השני של הבמה; מגפי הבוקרים שלרגליו וגורד השחקים שעל גבו מעידים על כך שהוא מייצג את אמריקה. בידו כרזה ועליה כתובה המילה "מצעד".

המסך של הביתן נפתח, וילדה אמריקאית קטנה מופיעה. בשנת 1917 אמריקה נראתה בעיניהם של האירופאים כפי שהוצגה בסרטי הקולנוע של אותה עת: הילדה מתנועעת כאילו רכבה על סוס או על אופניים, רועדת, מחקה את צ'ארלי צ'אפלין הרודף אחר גנב, רוקדת "רגטיים", מתגלגלת על הדשא. למרות מאמציה אף אחד מהצופים אינו מתקרב אליה כדי לחזות במופע. שני המנהלים מביעים את כעסם על חוסר התעניינותו של הקהל. אז מופיעה הדמות השלישית, הנראית כמו בובה בשמלת ערב רוכבת על סוס קוביסטי הדוהר מסביב לבמה. שני אקרובטים נוספים מתכוננים להופיע, אך גם אותם מקבל הקהל באדישות. עתה בא הסיום לתהלוכה הפאתטית: שני המנהלים והילדה האמריקאית מופיעים בריקוד "רגטיים", ואחריהם מקרטע הסוס. החבורה מתנהלת ברישול, הנערה הקטנה מובילה את הסוס והקוסם הסיני צועד מאחור, אך עדיין אין כל תגובה מצד הצופים. המחוות של המנהלים מצביעות על כך שמה שהקהל רואה זוהי רק הדגמה קטנה למה שניתן לראות בפנים. אבל, שום מגע או קשר לא נוצר עם קהל הצופים הרחב. המנהלים מתעלפים, השחקנים אבלים, והסוס מתמוטט מתשישות. הטרגדיה האנושית של האנשים הקטנים וחוסר יכולתם ליצור קשר מסתיימת עם ירידת המסך.

המוזיקה למחזה, משלבת אפקטים, קולות ורעשים של צופרים או מכונת כתיבה שנקישותיה אמורות לרמז על הדימוי האמריקני (שנחשב מתקדם מבחינה טכנולוגית) של הילדה הקטנה. למעשה הנקישות הן תרגום תזמורתי ליצירה לפסנתר.

המסך האחורי שיצר פיקסו היה צבעוני מאוד, מצויר בסגנון נאיבי, סנטימנטלי, ייתכן שבמתכוון, על מנת להסיח את דעתם של הצופים. בצד שמאל צויר סוס לבן מכונף בקווים זורמים ומתעגלים, ועל גבו רקדנית/לולינית הפושטת את ידיה מעלה. במרכז ומימין צוירה קבוצה של דמויות, גברים ונשים, המתבוננים בה. הדמויות לובשות תלבושות משובצות של אנשי קרקס ובגדי טוריאדור, ואחת מן הגברות חובשת כובע רחב שוליים. מאחורי הדמויות שפע של וילונות משתפלים ואסופים בקפלים עשירים בגוונים של כחול ואדום, עמודים קלסיים חרבים וקשת ניצחון על רקע שמים תכולים. במישור הקדמי מפוזרים כדורי קרקס מעוטרים בכוכבים.

כאשר עלה המסך האחורי התגלתה התפאורה. ביתן היריד וסביבו בתים רבי קומות, שיחים נמוכים וגדר, רובם דו-ממדיים, מצוירים על המסך עם מעט עומק אשלייתי. התלבושות של מנהלי המופע היו מעין קונסטרוקציות קוביסטיות ענקיות שהתנשאו לגובה של כשלושה מטרים, ואותן נשאו הרקדנים על גבם. המנהל הצרפתי "לבש" את העצים של שדרות פריז, והמנהל האמריקאי את גורדי השחקים של מנהטן. גובהן העצום של דמויות המנהלים גימד את הרקדנים האחרים וגרם להם להיראות כמו בובות. על פניו של המנהל הצרפתי צויר שפם בסגנון קוביסטי מסולסל מעלה המזכיר את שפמו המפורסם של סלוואדור דאלי, ובפיו הייתה נתונה מקטרת בעל פומית ארוכה. המנהל האמריקאי החזיק בידו מגפון גדול שבעזרתו עודד את הקהל לבוא ולחזות במופע. תלבושתו של הקוסם הסיני הייתה שילוב של בגד סיני מסורתי, מכנסיים שחורים ומעיל משי שצבעו אדום בוהק, ולראשו כובע הג'סטר המשונץ, מעין כתר מוזהב. פניו היו מכוסים בשכבה עבה של איפור, ספק של קוסם סיני ספק של ליצן קרקסי, המדגיש את המימיקה ואת התנועות המוגזמות שהיוו תחליף לעלילה הרדודה והבלתי עקיבה.
גאיום אפולינר כתב את ההקדמה לתכנייה של הבלט וציין בה בהתלהבות שהבלט הנו הוכחה לכך שהתנועה המודרנית והרוח החדשה באמנות הצליחו לשרוד את המלחמה. את רוח ההישרדות הוא כינה בשם סופר ריאליזם או סוריאליזם. קוקטו, שדחה את השם סוריאליזם שהעניק אפולינר למופע, התעקש שזהו בלט ראליסטי. על אף חילוקי הדעות, דבר אחד היה ברור: היוצרים התכוונו לעורר פרובוקציה ולהמם את הצופים. ההסכמה המקובלת הייתה ש"פאראד" הוא ביטוי למציאות. "המציאות" לא הייתה מציאות קוביסטית מסודרת, אלא מציאות מטורפת ואי- רציונלית שהצידוק היחיד לה היה ההתייחסות למלחמה. הצופים שצעקו !Sales Boches (גרמנים מלוכלכים) עשו את ההקשר הנכון למלחמה. הרוח המהממת והשערורייתית שאפפה את המופע הבליטה ביתר שאת את חוסר הקשר והרצף, את הטירוף והמכאניזם ואת הבובתיות שהיוו השתקפות (אם כי חלשה) של מה שבאמת התרחש במישורים התרבותיים והחברתיים של שנות המלחמה.

המבקרים והקהל קיבלו את היצירה באדישות ובבוז וטענו שההצגה מבולבלת וילדותית. קוקטו הותקף על ידי נשים כעוסות. המבקרים טענו שהבלט לא רק שהתעלם מן המלחמה; הוא העמיד פנים של מופע ראליסטית והסיח את דעתם של הצופים מן האמת. הנושא שבו טופל "המצעד" היה מקובל, אולם נאמר שהטיפול בו נעשה באופן מוזר ואוונגרדי מדי מכדי לשמר את הבלט ברפרטואר של המחול. הקולות והזעם שנשמעו בבכורה נשתכחו כמו גם הבלט עצמו. עם זאת, המוזיקה המשעשעת והפיקנטית של סאטי שרדה, והיא מבוצעת לעתים מזומנות בגירסה קונצרטנטית.

עם זאת, חשיבותו של הבלט היא בכך שהוא נועד להעביר באופן סמוי את עמדתם הפוליטית והחברתית של יוצריו. חשיבותו היא אף בהיותו תקדים לאמנות פרובוקטיבית שערורייתית, וכן בכך שהוא הדגיש את הקשיים העומדים בפני האמן בבואו להציג את ההווה.

מקור

Berger, J. (1995), The Success and Failure of Picasso, New York.


כתבה: רות שחר
תוספות גולשים
דף בית | פעילות מקוונת | יוצרים רב-תחומיים | ציר זמן | מאגר תמונות
על האתר | תוכנית הלימוד | צור קשר | פורום