על האתר | תוכנית הלימוד | צור קשר
עמלנט משרד החינוך דף בית


פיקסו ,פבלו Pablo, Picasso
1973-1881
עיצוב, אדריכלות, ציור, פיסול
  • עיצוב
  • אדריכלות
  • ציור
  • פיסול

פיקסו הינו אחד הציירים החשובים במאה העשרים. עיסוקו העיקרי היה ציור, אך הותיר את חותמו הייחודי והשפיע על אמנים רבים גם בתחומים אחרים כמו פיסול, דפוס, קרמיקה, איור, עיצוב תפאורה. ביחד עם ג'ורג' בראק הוא אחראי על יצירת השפה הקוביסטית בציור ובפיסול.

עוד בילדותו גילה פבלו פיקסו גילה כישרון יוצא דופן לציור. את השיעורים הראשונים שלו קיבל מאביו, שהיה מורה לציור. כבר בגיל 14 התקבל לאקדמיה לציור בברצלונה. במהירות הוא מרד בשיטות הציור האקדמיות וחיפש אחרי דרכי ביטוי חדשות. סגנונו דאז הושפע מצד אחד מן הזרמים המודרניים כמו סימבוליזם וארנובו, ומהאמנים טולוז לוטרק ואדוארד מונק ובמקביל הושפע מציירי מופת ספרדיים - אל גרקו, ולסקז ואחרים.

ב-1900 הוא נסע לפריז יחד עם חבר-אמן, קסאחמס. החיים בעיר הזרה לא היו קלים. חברו התדרדר מבחינה נפשית והתאבד בעקבות אהבה נכזבת. נושאי יצירתו של פיקסו הפכו עגמומיים; הם שיקפו את מצב רוחו. הגוון הכחול שבו השתמש העניק לתקופה את שמה - ה"תקופה הכחולה" (1904-1901). בשנים אלה תיאר פיקסו את האנשים החיים בשולי החברה: קבצנים, זונות, נכים ("המנגן העיוור", 1903). האנשים בציוריו מכונסים בתוך עצמם, בודדים, עצובים. הדגש הושם על הצגת הקיום האנושי כטרגדיה, על הקשר שבין המינים ועל מוות ("החיים", 1903).

בשנים 1905-1904 החליפו גוונים של ורוד את הצבעוניות הכחלחלה. תקופה זו קיבלה את השם "התקופה הוורודה". חייו של האמן אמנם לא הפכו "ורודים", אך מצבו הוקל: הוא רכש ידיד חדש - המשורר גיום אפולינר ופגש באישה שהפכה לאהובתו בשנים הבאות - פרנאן אוליבייה. פיקסו החל לתאר אנשי קרקס: ליצנים, אקרובטים ומשפחותיהם; כך הציג הצייר את עצמו ואת חבריו. מעניין כי לרוב הוא מתאר אותם לא על בימת הקרקס אלא מחוצה לה, מאחורי הקלעים. למרות זאת, הבדידות האנושית הייתה עדיין הנושא המרכזי בעבודותיו ("משפחת ארלקינים", 1905).

בשנת 1905 הכיר פיקסו את גרטרוד וליאו שטיין, ואלה הפכו לפטרונים חשובים שלו. בתקופה זו הוא עובר מן הסגנון האקספרסיוניסטי שלו לאמנות שמהותה מושגית יותר, חדשנית מבחינת שיטת הביטוי - קוביזם. אחת ההשפעות הראשונות בחיפושים אחר הסגנון החדש היה היכרותו עם הפיסול האיברי, שהיה פיסול עתיק מהתקופה שקדמה לכיבוש הרומי את חצי האי האיברי (ספרד). "דיוקן של גרטרוד שטיין", (1906) שנוצר בהשפעה איברית מסמל תחילת המעבר לסגנון החדש.

היצירה "העלמות מאבינין" מ- 1907 הייתה לאחת מפריצות הדרך החשובות ביותר ביצירת השפה האמנותית במאה העשרים. היצירה עוסקת בקשר שבין מוות למין. פיקסו הושפע כאן לא רק מן האמנות האיברית אלא גם מן האמנות האפריקאית.

באותה שנה הפגיש אפולינר בין פיקסו לבראק. ב- 1909 הם עובדים יחדיו ומפתחים את הקוביזם האנליטי ("דיוקן של אמבואז וילרד", 1910). ב- 1912 הם מפתחים את של הקוביזם הסינתטי . הם מחזירים את הקשר למציאות על ידי שימוש במילים ובהדבקות. ה"דומם עם קש" הוא הדוגמה הראשונה לקולז'. באותה תקופה מפתח פיקסו פיסול קוביסטי ("גיטרה", 1912).

בין 1924-1916 מעצב פיקסו תפאורה לחמש הצגות בהפקת הבלט הרוסי. הראשונה ביניהם "המצעד"(Parade) (1917) והאחרון "מרקורי" (1924) היו המהפכניים ביותר. בעיצובי תפאורה שילב פיקסו בין הנטורליזם והקוביזם. ההתנסות בתאטרון פיתחה את גישתו של פיקסו הרואה בסגנון האמנותי "מסכה" שהאמן יכול להשתמש בה ואחר כך להניחה בצד. לעתים הוא בחר לטפל בנושא אחד באמצעות סגנונות שונים, כאילו בודק איזה סגנון מבטא טוב יותר את דבריו.

בשנות העשרים לצד הסגנון הקוביסטי ("שלושת המוזיקאים", (1921), פיתח פיקסו סגנון אישי נאו קלסי ("שלוש נשים ליד המעיין", 1921). ייתכן שהחזרה לסגנון הפיגורטיבי, המייצג חזרה למקורות ולסדר, משקפת את תגובתו של פיקסו למלחמת העולם הראשונה. באותן השנים פיקסו היה כבר אמן מפורסם והציג תערוכות רבות. בשנת 1921 פורסמה המונוגרפיה הראשונה על אודותיו.

פיקסו יוצר קשרים עם דור חדש של יוצרים סוריאליסטיים: חואן מירו, והמשוררים לואי ארגון ואנדרה ברטון. פיקסו פרסם מעט מאוד רישומים המבוססים על הציור האוטומטי, שהוא אחד מן המאפיינים של האמנות הסוריאליסטית. הסוריאליזם נתן לו השראה ליצור דימויים אלימים וארוטיים ("הצליבה", 1930), להתעניין במיתולוגיה ולהביע את פחדיו הפסיכולוגיים. באותה התקופה מופיעה ביצירותיו דמותו של מינוטאורוס, הדמות החדשה שעמה הזדהה האמן ("מינוטאורומאכיה", 1935).

אחרי מלחמת האזרחים בספרד מופיעים בציוריו מוטיבים אלימים; כך מגיב האמן למציאות המאיימת של מלחמה ("גרניקה", (1937).

בשנת 1947 הצטרף פיקסו למפלגה הקומוניסטית. הוא יצר כמה יצירות כדי לזכות באישורה של המפלגה ("הרצח בקוריאה", 1952) ועיצב כרזות על פי הזמנתה.

החל בשנת 1947 עבד בקרמיקה ובברונזה ("העז", 1950).

בשנים האחרונות לחייו הרבה פיקסו להתייחס ליצירות אמנים מן העבר והשתמש בהן כנושא ליצירותיו ("גבירות החצר (של ולסקס)", 1957), בדרך זו הרהר ההתפתחות האישית ובמקומו בהיסטוריה.

מקורות
הדס, נ' (1996), עיונים באמנות המאה העשרים, המרכז לחינוך הטכנולוגי, חולון.
מייזליש, ז' (עורכת), אמנות בעידן הטכנולוגי, האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 1982.
Akiama, A. and others (19916), The Dictionary of the Art History, Grove, New York.
Boeck, W., Sabartes, J., Picasso, Paris, N.D.
Boudaille, G. (1985), Picasso, Paris.
Hilton, T. (1985), Picasso, London.
Penrose, R., Golding, J.(1973), Picasso, 1881 - 1973, London.
Porzio, D., and Valsecchi, M.(1979), Picasso, His Life, His Art, London.
Read, H. (1987), Modern Sculpture, Thames and Hudson.
Richardson, J. (1992), A Life of Picasso, London.
Rohodes, C. (1994), Primitivism and Modern Art, London.
Tucker, W.(1985), The Language of Sculpture, London. 

כתבה: אלה טל

פיקסו ,פבלו, מתוך אתר ויקיפדיה
הנגן העיוור, 1903, מתוך אתר ויקיפדיה
העלמות מאבניון, 1907, מתוך אתר ויקיפדיה
דיוקן הנרי קונווילר, 1910, מתוך ויקיפדיה
תוספות גולשים
מאת: יאריק גולדוורג
תאריך: 30/01/2010 18:16:19
תודה

דף בית | פעילות מקוונת | יוצרים רב-תחומיים | ציר זמן | מאגר תמונות
על האתר | תוכנית הלימוד | צור קשר | פורום