על האתר | תוכנית הלימוד | צור קשר
עמלנט משרד החינוך דף בית
מפגש בעולם אומנויות המופע

עיצוב ואדריכלות כחלק מהותי מן המופע 
   
מבוא
   אמנויות במחול
   אמנות בתאטרון 
   אמנות בקולנוע
   מפגש ומיזוג בין ביטויים חזותיים למופע

אמנות, עיצוב ואדריכלות לקידום המופע 
   
מבוא
   הגורם האמנותי
   הגורם הפרסומי
   הגורם האדריכלי

 

 

עיצוב ואדריכלות כחלק מהותי מן המופע - מבוא
התלבושות, האביזרים והתפאורה, המשולבים בתיאטרון, במופעי מוסיקה, במחול ובהפקות קולנוע במאה העשרים הם מרכיבים שאינם רק נלווים למופע כדי לשרתו, כפי שהיו בהפקות תאטרון למיניהן בתקופות קודמות. מלבד הקולנוע שהתפתח כמדיום חזותי בפני עצמו ונחשב לאמנות השביעית, המיוחד באמנויות הבמה והאקרן, כפי שהתפתחו במהלך המאה העשרים, מתבטא, בראש ובראשונה, בכך שהתלבושות, האביזרים והתפאורה הפכו משוכללים ומורכבים יותר מן הבחינה הטכנולוגית והאודיו-ויזואלית. הדבר בא לידי ביטוי באמצעי תאורה, בהקרנות לייזר, או בהקרנות וידאו, במוסיקה ובצלילים אלקטרוניים. בנוסף, התפתחו והפכו כל אלה לחלק בלתי נפרד ממרכיבי הביטוי האחרים של המופע, כמו המחזה, הבימוי, המשחק, הכוריאוגרפיה, המוסיקה, השירה התסריט וכו' ומעבר לזה - לחלק שווה ערך להם. יתר על כן, הממד החזותי במופע, על כל מרכיביו, הפך לגורם מהותי בהקניית הפרשנות לנושא המופע או לרפרטואר הספציפי שלו, ופעמים רבות לחלק דומיננטי בדיאלוג הנוצר בין מרכיבי המופע השונים.

מקומם המהותי והדומיננטיות של האמצעים הוויזואליים - התלבושות, אמצעי התפאורה, עיצוב הסביבה, האפקטים המיוחדים והפעלולים בולט ביותר בקולנוע, ובסרטי המדע הבדיוני, בפרט. עיצוב הסביבה, הדמויות והתלבושות בונים ומגדירים באופן מובהק את המסרים שבסרט ואת ראית העתיד ותפיסת ההווה שהוא מציע.

 

אמנויות במחול
גם בתחום המחול פריצות הדרך של ראשית המאה פנו אל התנועות החופשיות השואבות מן הטבע ומתרבויות אקזוטיות. למשל, המופעים של לואה פולר בפריז בשלהי המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים - בתקופת הסגנון הטוטלי של הארנובו - מיזגו את תנועות המחול עם אפקטים ויזואליים מדהימים. פולר עשתה שימוש בכמויות אדירות של משי על מנת ליצור אפקטים פיסוליים באריג, בצבע ובאור. אמני ומעצבי הארנובו עיצבו את דמותה של פולר עצמה בתנוחות שונות, בפיסול, בציור וכחלק מעיצוב של חפצים. למשל, פסל בסיס למנורה בעיצובו ראול לארש (Larche).

גם הבלט הרוסי הציב במאה העשרים אלטרנטיבה מהפכנית לבלט הקלסי. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בכוראוגרפיה האוונגרדית של מיכאל פוקין ובמוסיקה בעלת המקצב הפראי של מלחינים כמו איגור סטרבינסקי. במידה לא פחותה באו אלטרנטיבות אלה לידי ביטוי בתלבושות ובתפאורה של ליאון בקסט, שהתבסס בעיצוביו האקזוטיים והצבעוניים על נושאים מזרחיים ועל נושאים מן האמנות הרוסית העממית. בקסט שילב בעיצוביו דגמי עיטור מתרבות מצרים העתיקה ומתרבויות עתיקות אחרות, וצורות מן האמנות המודרנית, במיוחד צבעים וצורות שניתן להקבילם לציירים הפוביסטים, הקוביסטים והפוטוריסטים.

עירוב צורות שממדיהן אקזוטיים וקצביים אפיין במידה רבה את סגנון הארט-דקו. סגנון זה פנה אל אותם מקורות השראה ובא לידי ביטוי גם ברוח הדמות והריקוד שייצגה ג'וזפין בייקר, הרקדנית האפרו-אמריקנית שרקדה על בימות פריז במסגרת המופע הפופולרי של Revue Negre - מופע אפריקני ששילב ריקודים קצביים מסוגננים במגע של ג'ז ותלבושות בהשראה אפריקנית.

מופעי המחול האלה היוו בסיס שהוליך בשנות השישים לתפיסות רב- תחומיות במחול ובמוסיקה, ולכיוונים בלתי צפויים, כגון אלה של המוסיקאי ג'ון קייג' (Cage) והכוריאוגרף והרקדן, מרסה קונינגהם (Marce Cunningham). קייג' התייחס ליצירת המוסיקה כאל משחק שבו שולט ממד המקריות והקרבה אל החיים עצמם. הוא ניצל ביצירותיו צלילים מן הטבע כמו משבי הרוח בין העצים, טפטוף הגשם על הגג או צלילים אורבניים השאובים מן התרבות העכשווית, כגון צלילים מקריים הבוקעים ממקלטי רדיו ואפילו צלילים הבוקעים מלעגו של הקהל הנדהם, לשמע יצירתו.בעיניו היו כל אלה כשרים להוות חלק מן היצירה. קייג' ידוע באמירתו, שלפיה כדי לכתוב מוסיקה יש ללמוד את מרסל דושאן. ממד המקריות והמשחק היו גם בבסיס תפיסת היצירה של קונינגהם. קונינגהם דחה את הצורך בתיאום בין מרכיבי המופע - ריקוד, מוסיקה ועיצוב. הוא העניק יד חופשית למוסיקאים ולמעצבים שעמם עבד וכיבד את יצירתם לשמה. הוא הקפיד על כך שהיחסים בין המרכיבים יעוצבו על ידי המקריות ולא על ידי תכנון מראש, וסבר כי בדרך זו מתרחב מרווח ההתרשמות והפרשנות של הצופה. קונינגהם עבד עם האמנים ראושנברג וג'ספר ג'ונס. ליצירתו, "Walkaround Time" עיצב ג'ספר ג'ונס תפאורה המתבססת על יצירתו של מרסל דושאן - "הזכוכית הגדולה".

  


למעלה 

אמנות בתאטרון
התלבושות, האביזרים והתפאורה, על שלל האפשרויות הגלומות בהם, מפגישים בתוכם מהויות ביטוי עיצוביות ואדריכליות המקיימות ביניהן דיאלוג, ובה בעת מקיימות דיאלוג עם מרכיבי הביטוי האחרים של המופע, בין אם הדיאלוג מתוכנן ובין אם הוא מקרי. יש שהתלבושות, האביזרים והתפאורה ויחד אתם המופע כולו "נצבעים" באופן מובהק יותר בסגנונות או בתפיסות של האמנות הפלסטית, כגון:הקוביזם והפוטוריזם בתאטרון ובאופרה. לעתים קרובות מעורבים ביצירתם אמנים פלסטיים, כמו פיקסו, שגאל, מלביץ', דאלי ורבים אחרים.

למעלה מחמישים שנה קודם ל"צוללת צהובה", עלה המופע הקוביסטי "פאראד" (המצעד), התפאורה והתלבושות בעיצובו של פיקסו. המופע עתיר היוצרים - מתחומי הספרות, המוסיקה, האמנות והמחול הכוריאוגרפיה של ז'אן קוקטו, מהווה במידה לא פחותה, אם כי מוכרת פחות, אבן דרך חשובה ותקדים לתפיסה הרב-תחומית במופע ולחשיבות הממד החזותי במהותו.

התפאורה והתלבושות שעיצב קזימיר מלביץ', בעבור האופרה הפוטוריסטית "הנצחון על השמש", שהוצגה בשנת 1913 במוסקבה הובילה אותו ליצירת שיטת ציור חדשה: הסופרמטיסטיזם, כפי שהעיד על עצמו, בספרו: מקוביזם ופוטוריזם לסופרמטיזם. מבחינתו הצורות הסופרמטיסטיות הן הראליזם החדש והראוי בציור. הוא מגדיר אותן כבנייה של צורות יש מאין מתוך מחשבה אינטואיטיבית.

 

אמנות בקולנוע
המאפיינים החזותיים של ההבעה והרגש ושל מצוקות היחיד והחברה שהופיעו בציור האקספרסיוניסטי מצאו את דרכם גם לתאטרון ולקולנוע, ושם באו לידי ביטוי בהצגת עולם חזותי של עיוותים וצללים, עולם מאיים שאינו מבשר טובות. הדבר נעשה באמצעים קולנועיים כמו שימוש במצלמה, זוויות צילום, בימוי ותאורה, אך לא פחות באמצעות עיצוב תפאורה. הקולנוע האקספרסיוניסטי המובהק נוצר בגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. דוגמאות מובהקות לבימאים אקספרסיוניסטים הן הבימאי רוברט וויין בסרטו "הקבינט של ד"ר קליגרי" (1919), והבמאי פריץ לנג ב"מטרופוליס" (1927). לנג המשיך ליצור סרטים בעלי מאפיינים אקספרסיוניסטיים גם לאחר מלחמת העולם השנייה בארצות-הברית.

בסרטי המתח שלו אלפרד היצ'קוק הושפע מאד מסגנונו של פריץ לנג. סרטיו של היצ'קוק, שהיה אספן של אמנות סימבוליסטית וסוריאליסטית, נשלטו על-ידי הממד החזותי שכלל ביטויים אקספרסיוניסטיים וסוריאליסטים. בולט במיוחד סרטו "עולם השכחה"
(Spellbound), שבעת עשייתו שכר את שירותו של סלבדור דאלי לעיצוב סביבות וחזיונות העולים מתוך חלומותיו של אחד הגיבורים, ביניהם, עיניים בגדלים שונים הנעות בתנועה מעגלית. על בחירתו בדאלי אמר היצ'קוק: "פניתי אל דאלי בשל החדות האדריכלית של ציוריו". הממד החזותי בסרטיו של היצ'קוק בא לידי ביטוי גם במתן חשיבות לסביבה האדריכלית ולחפצים: המצית, הטלפון, התכשיט היקר, הבית וחדריו, הכנסייה, הצריף, סביבת החלום. לא זו בלבד שהסביבה והחפצים מהווים חלק בלתי נפרד מן העלילה. העלילה נבנית סביבם ויש להם חלק חיוני ופעיל בקידומה ובבניית משמעותה.

לא היתה זו מעורבותו הראשונה של דאלי בקולנוע. בשלהי שנות העשרים הוא שיתף פעולה עם הבימאי לואיס בונואל בסרט הסוריאליסטי "כלב אנדלוסי", שכלל רצף של תמונות ומצבים בלתי אפשריים מבחינת הזמן והמרחב. אמנים נוספים שהיו מעורבים בסרטים סוריאליסטיים הם מאן ריי ומרסל דושאן.

היבטים סוריאליסטיים ממלאים חלק חשוב בסרט ההנפשה המוסיקלי, "צוללת צהובה", שנוצר בשנת 1968 בהתבסס על הדמויות ועל המוסיקה של הביטלס. "צוללת צהובה" היה תוצר מובהק של תרבות הפופ ותרבות מרד הנוער והסטודנטים של ההיפים בשנות השישים. הסרט, הרצוף בדימויים חזותיים פסיכדליים והעשיר בסגנונות עיצוב, מהווה ציון דרך בתולדות סרטי האנימציה, והוא ללא ספק השפיע השפעה מכריעה על התרבות החזותית של המאה העשרים, ובאופן מיוחד על העיצוב הגרפי.

  


למעלה 

מפגש ומיזוג בין ביטויים חזותיים למופע
ההיזון ההדדי בין אמנות למופע הגיע לכדי בשלות בשנות השישים - עד כדי מיזוג שלם. אירועים מוסיקליים החלו משלבים שימוש מתוחכם בתאורה ובקרני לייזר כחלק דומיננטי ובלתי נפרד בהופעות. כך היה במופעי הקונצרטים של הקומפוזיטור הצרפתי יאניס קסנאקיס ובקונצרטי הרוק, כגון המופעים הטוטליים של דיוויד בואי, לורי אנדרסון (החל בשנות השמונים) ואחרים. במקביל, אמנים קינטיים ואמני אור, ביניהם ניקולס שפר (מגדל קיברנטי מפיץ אור) החלו מפיקים אירועים שבהם הממד הצלילי והממד הויזואלי חשובים לשלמות היצירה במידה שווה.

בשנות השישים החל מתפתח כיוון חדש נוסף באמנות הפלסטית: יצירת האמנות עצמה הופכת למופע, המכונה "הפנינג". סוג אמנות זה התמסד בשמו: אמנות של פרפורמנס (Performance) או אמנות מיצג.

התקדימים לכך היו המופעים הפוטוריסטיים והדאדאיסטיים כבר בעשור השני של המאה העשרים. עם המופעים הפוטוריסטיים, נמנים מיצגים כמו "אינטונרומורי", מוסיקה פוטוריסטית שהופקה מ"כלי רעש" על ידי לואיג'י רוסולו, שהיו אמורים לבטא את עולם הטכנולוגיה החדישה, או מופעים כמו המיצג "מכינה טיפוגרפיקה", שארגן ג'יאקומו באלה, התייחס למיכון הדפוס. המופעים הדאדאיסטיים שהתרחשו בציריך בקפה וולטר נועדו להדהים ולהרגיז את קהל הבורגנים. גם אלה כללו מוסיקת רעש שכללה שילוב של קולות צופרים, כלי מטבח וכו' - אובייקטים מחיי היום-יום האורבניים. המופעים כללו קריאת שירה שלא ניתן היה להבין את פשרה: נקראו שירים שונים באופן סימולטני; נקראו שירים המורכבים מהברות וצלילים נטולי משמעות לשונית. דוגמה לכך היא הופעתו של הוגו באל.

התנועה הדאדאיסטית התפרקה בשנות העשרים של המאה העשרים. אולם תחייה של מופעי הדאדאיסטים התרחשה במופעי ההפנינג של אלן קפרו בשלהי שנות החמישים של המאה העשרים. ההפנינג היה צורת אמנות שהיוותה חלק מזרם הפופ. אמנות זו ביטאה את רעיונותיה במעין תאטרון חי נטול עלילה, לרוב בסביבת רחוב. לעיתים שיתפו הצופים פעולה והיו שותפים למהלך היצירה. הניסיון הראשון של קפרו בסוג האמנות הזה היו שמונה עשרה מופעי הפניניג בשישה חלקים. המופעים התקיימו בגלריה רובן בניו יורק בשנת 1959. הם תוכננו היטב וכללו פעולות של ציור, רישום, נגינה וקריאה של מסרים שונים - כל זאת, סימולטנית במספר חדרים; בצלצול פעמון הוזמנו הצופים לנוע ביניהם. ההפנינג של קפרו השפיע על כיוונים רבים של אמנות המיצג. בולט במיוחד שיתוף פעולה עם תחומי יצירה אחרים, כמו מוסיקה ומחול. למשל, נאם-ג'ון פייק שהיה מלחין ואמן פלסטי, והשתייך לקבוצת פלוקסוס נהג להופיע עם נגנית הצ'לו שרלוט מורמן וזו היתה מתפשטת במהלך הנגינה וקופצת לתוך חבית מים.

כיוון נוסף של אמנות המיצג מתבטא ביצירותיו של איב קליין דרכם חיפש את מהות הציור. הנודע שבמיצגיו הוא "טקס הציור". במהלכו על פי הוראות האמן, התפלשו שתי צעירות עירומות בצבעים שנמרחו על משטח של בד, כל זאת לעיני קהל צופים ולצלילי "סימפוניה מונוטונית" שהלחין קליין.

מיצגים אחרים עסקו במסרים חברתיים ופוליטיים, כגון המיצגים של ג'וזף בוייס. הנודע ביניהם הוא המיצג "זאב הערבות, אני אוהב את אמריקה ואמריקה אוהבת אותי", שבמהלכו, במאי 1974, שהה האמן

מיצב טקס של ציור, איב קליין
ADAGP, Paris 2002 ©
במשך שבוע במחיצת זאב בגלריה בניו יורק. לתפיסתו של בויס מסמל הזאב את הטבע ואת הילידים האינדיאנים שהוכחדו על-ידי המטריאליזם הקפיטליסטי שעל אושיותיו נבנתה ארצות הברית.

היבטי המופע של המיצג האמנותי מתקיימים גם באמנות הווידאו והמולטימדיה שאותן לא ניתן לחוות כמו יצירת אמנות מסורתית של פיסול וציור. את היצירות הללו חווה הצופה מתוך התמודדות עם ממד הזמן והמרחב, בדומה לצפייה במופע תאטרון או במופע קולנועי. לדוגמה, פיפילוטי ריסט (Pipilotti Rist), אמנית גרמניה פעילה בשנות התשעים, שהייתה מוסיקאית בעבר, מעבירה בסרטי הווידאו הצבעוניים והדינמיים שלה ובמיצבי הווידיאו שהיא בונה אסתטיקה של תרבות המונים הניזונה מן התרבות הוויזואלית השלטת בקליפים מוסיקליים. דוגמה אחרת היא האמן ג'פרי שואו (Shaw) שבאמנות הממוחשבת שלו מכניס את הצופה לעולם וירטואלי באמצעות עמדת הדמייה מול מסך ענק.

עד שלהי המאה העשרים הגבולות שבין אמנות המיצג, אמנות הוידיאו והאמנות הדיגיטלית, לבין מופעי הרוק, המחול העכשווי, והתאטרון החזותי הפכו להיות דקים מאד ואפילו שבירים. כל צורות הביטוי הללו מבוססים למעשה על העיקרון הרב-תחומי של שילוב אמנויות הכולל מרכיבים הבעתיים של תנועה, גוף, אובייקטים, תלבושות, מוסיקה, אפקטים של תאורה או מדיום המוקרן על מסך, ובכולם שולט למעשה המרכיב הוויזואלי או האודיו-ויזואלי על פני המרכיב הטקסטואלי. המרכיב הטקסטואלי במופעים הרב-תחומיים אינו נעדר; הוא לובש איכויות ויזואליות ומוסיקליות, ולעתים קרובות גם פיוטיות וליריות.

דוגמה נפלאה ומיוחדת לכך היא אמנות המולטימדיה של לורי אנדרסון האמנית שרה טקסטים מעין סיפוריים, למשל במופע המיתולוגי שלה "ארצות הברית", שנמשך שש שעות, מופע שאותו הריצה בשנות השמונים בהופעות והפיצה בקנה מידה בינלאומי על גבי קלטות וידאו. המופע נחשב למופע המורכב והשאפתני ביותר של המאה העשרים. אחד המבקרים הגדיר אותו "פרשנות היי-טקית על עידן ההיי-טק".

 

אמנות, עיצוב ואדריכלות לקידום המופע - מבוא
לצד התלבושות, האביזרים והתפאורה, המהווים חלק אינטגרלי מן המופע עצמו, מתקשרים למופע גורמים אמנותיים, עיצוביים או אדריכלים שהם חיצוניים לו. גורמים חזותיים אלה מתייחסים אל המופע בסוגי קשר שונים. הם מתעדים אותו, ניזונים ממנו, שואבים ממנו השראה, מפרסמים אותו, או מעניקים לו קורת גג.

 

הגורם האמנותי
הגורם האמנותי כולל יצירות אמנות המקיימות דיאלוג עם המופע או עם תחום המופע, בין אם הן מתייחסות אל המופע באמצעות תיאור או תיעוד צילומי שלו ובין אם הן מהוות מחווה כלפיו או שואבות ממנו השראה, וכל זאת על מנת לומר משהו על המופע כולו, או על חלקים ממנו, או על מנת להתייחס באופן יותר ספציפי למדיום (מוסיקה, מחול וכו'). יש שיצירות אמנות מטפלות באמצעות המופע בתופעות חברתיות, בשאלות קיום פילוסופיות ובשאלות העוסקות במדיום האמנותי עצמו. כאלה הן יצירותיהם של אדגר דגה וטולוז לוטרק בשלהי המאה התשע-עשרה. שני אלה התעניינו במיוחד בעולם המחול ובעולם השעשועים והבידור של פריז ותיעדו אותם. לעומתם, הציורים הפוטוריסטיים שעסקו במחול ובמוסיקה, כגון "המוסיקה" של לואיג'י רוסולו ו"הרקדנית הכחולה" של ג'ינו סבריני, חיפשו לבטא בשיטת הציור הפוטוריסטית את מהותם הדינמית של המוסיקה והמחול המתרחשים בתנועות רצופות בזמן ובמרחב.

היזון דומה נוצר בין אמנות לתחומי מופע, כאשר בשנות השישים מוסיקת הרוק וגיבורי התרבות שלה כיכבו ביצירות של אמני הפופ. למשל, המיצב "רוק אנד רול" של ג'ורג' סיגל וההדפסים המשוכפלים של אלביס פרסלי שיצר אנדי וורהול.

 


למעלה 

הגורם הפרסומי
הגורם הפרסומי נועד לקדם ולפרסם את המופעים התאטרליים, הקולנועיים, את מופעי המחול והמוסיקה או את הצגות האופרה, וזאת באמצעות כרזות, תוכניות, איורים, תצלומים, עטיפות לתקליטים ולתקליטורים וקליפים פרסומיים. לפעמים כוללים אמצעי הפרסום למופע, היבטים אמנותיים או אף נוצרים על-ידי אמנים שביניהם היו שעסקו בכמה תחומים, באמנות החזותית ובשירה או גם במחזאות ובקולנוע. לדוגמא, עיצוב עמוד השער לספר השירה של מרינטי, אבי הפוטוריסטים בקליגרמות של המשורר והמבקר גיום אפולינר.

במהלך תולדותיה, קיימה הכרזה דו-שיח מעניין ביותר עם האמנות, ובמיוחד עם אמנות הציור והרישום. היחסים האינטימיים בין הכרזה לאמנות מתקיימים כבר מראשית צמיחת הכרזה במאה התשע-עשרה, מאז שרה (Cheret), שהיה מחלוצי מעצבי הכרזות ושאב השראה מהציור האירופי בסגנון הרוקוקו של המאה השמונה-עשרה, ואמנים נוספים כמו טולוז לוטרק ואוברי ברדסלי, שהפכו את הכרזה והאיור לאמצעי ביטוי אמנותי בתודעה של ההיסטוריונים לאמנות. כבר בסוף המאה התשע-עשרה נאצרו הכרזות בתערוכות שנדדו בין בירות העולם והיו לפריטי אספנים.

ג'ול שרה, שהיה צייר, הרבה לצייר במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה כרזות למופעי תאטרון עממיים, כגון: קרנבלים ומופעי ופנטומימה. כרזותיו שאבו מסגנון הציור של אמני הרוקוקו מן המאה השמונה עשרה, ביניהם ג'יובני טייפולו. לעומתו ביצירתו של טולוז לוטרק לא ניכר הבדל סגנוני בין ציוריו, שרבים מנושאיהם תיארו תמונות מחיי הלילה של פריז, לבין כרזותיו שקידמו את מופעי הלילה של העיר. לא ניכר הבדל סגנוני גם בין הדפסיו של האמן היפני הוקוסאי העומדים לעצמם לבין הדפסיו המשמשים כאיורים, כמו למשל, ההדפס בעמוד השער ליצירה המוסיקלית של דה בוסי (Debussy) "הים".


עמוד השער לפרסום היצירה המוסיקלית של
קלוד דה-ביסי, "הים", עיצוב של הוקוסאי
Bibliotheque Nationale de France ©



בשלהי המאה התשע-עשרה ובמחצית המאה העשרים הכרזות לקידום מופעים כיכבו ברחובות. באופן מיוחד ראויות לציון הכרזות בסגנונות המודרנים הטוטליים של הארנובו והארט-דקו, ביניהן הכרזות של אלפונס מושה (Mucha) לאופרות - "טוסקה" ו"מדאם בטרפלאי" והכרזה למופע של ג'וזפין בקר, La Revue Negre של המעצב פול קולין (Colin).

הכרזות לקולנוע הן קטגוריה בפני עצמה, אך יש בה הרבה מן המשותף עם כרזות המופעים. גם הכרזות לסרטים שואפות באמצעים ציוריים למשוך את תשומת לב הקהל לקיום הסרט, לאופי הדמויות ולרוח הסרט. במידה רבה הן ממשיכות את מסורת הכרזה התיאטרלית של ז'ול שרה, בצבעוניות, בדינמיקה במקרים רבים בעומס הפרטים. (ראה כרזות של הסרטים מטרופוליס, אודיסיאה 2001, בלייד רנר ואתר כרזות לקולנוע)

תחום נרחב ויצירתי בפני עצמו הוא עיצוב עטיפות לתקליטים, והחל מאמצע שנות השמונים גם עיצוב עטיפות לתקליטורים. אחת מן העטיפות המיתולוגיות היא עטיפת התקליט "סרג'נט פפר" של הביטלס הלקוחה מכרזה לסרט "צוללת צהובה". עטיפות אחרות עוצבו בהשפעת יצירות אמנות כגון: "שלושת המוסיקאים" של פיקסו או האמנות הקונספטואלית של ג'וזף קוסות. על עטיפות התקליטים כיכבו יצירות אמנות או גירסאות ליצירות. דוגמא מעניינת היא רתימת האמנות הקונספטואלית של ג'וזף קוסות לעטיפת האלבום של 2 GO. כפרפרזה על אחת ההגדרות המילוניות של קוסות' למושגים ומילים, כמו למשל המושג "מחשבה" (thought) יצר המעצב Hipgnosis טקסט השוטח את מהות הפרסום על עטיפת התקליט ואת פרטי המשתתפים. אותו מעצב עיצב עשרות עטיפות לתקליטים ללהקות רוק בשנות השישים והשבעים ביניהם ללהקת Pink Floyd בנוסח סוריאליסטי. מעבר לכך אמנים, כמו אנדי וורהול למשל עיצבו עטיפות תקליטים ללהקות רוק שונות.

עוד תחום פרסומי, נרחב ומשפיע לא פחות, הוא תחום סרטי הווידיאו שנועדו לקדם להקות ומכירת תקליטים. הקליפ הפרסומי בתחום המוסיקה החל להתפתח בשנות השבעים. הקליפ ארך לא יותר משלוש דקות ובעיקרו תיעד חלקים מהופעת הלהקה. בהמשך החל הקליפ הפרסומי לצבור חשיבות בפני עצמו. כתוצאה מהשקעה רבה יותר הוא התפתח למעין יצירת אמנות ששאפה לסינתזה בין החוויה החזותית לבין החוויה המוסיקלית. מאז ראשית שנות השמונים מוקדש ערוץ מיוחד - ערוץ ה-MTV - לקליפים מוסיקליים המוצגים כצורת אמנות ייחודית והמדורגים בתחרות בהפצה עולמית.

 


למעלה 

הגורם האדריכלי
הגורם האדריכלי המעורב באמנויות המופע הוא הבניינים והסביבות שבהם מתרחש המופע - התיאטראות, אולמות הקונצרטים, בתי-הקולנוע, אזורי שעשועים, הרחוב, העיר.

אחד ממקורות ההשראה של הארט-דקו היו התפאורה והתלבושות שעוצבו בידי המעצב והאמן ליאון בקסט בעבור הופעות הבלט הרוסי בפריס של ראשית המאה העשרים. כבמעין סגירת מעגל סגנון הארט -דקו הותיר את רישומו, בין השאר ובאופן מעניין ביותר במקומות הקשורים לעולם השעשועים של סוף שנות העשרים ושנות השלושים, עולם המזוהה במידה רבה עם מוסיקת הג'ז והרומבה, עם הרדיו ועם הקולנוע. סגנון הארט-דקו עיצב את מקומות הבילוי: בתי הקולנוע, אולמות הריקודים והתיאטראות. בתקופה זו מתפתחת סביבת בידור ושעשועים המשופעת בעיצובי פנים וחוץ מאותו הסגנון של זוהר ופאר נוצץ. סביבה זו היוותה מעין בריחה מן השפל הכלכלי של שנות העשרים והשלושים. היא מוצגת לרוב בסרטים ההוליוודיים, שהיוו מעין מכונת חלומות, יצרו פנטזיות ובראו אלילים להמונים. סביבות שעשועים נוצצות ועתירי עיטורים אלה נפוצו מפריז, דרך ניו יורק ועד מיאמי ולוס אנג'לס. העיצוב האדריכלי של התקופה, שנועד לנתק את ההמונים מן היום-יום העגום, התאפיין בארמונות משופעים בקישוטי פאר משובצים בחלקי מתכת - ארד ואלומיניום נוצצים, אריחים מזוגגים צבעוניים, תבליטי שיש. דוגמה אחת מיני רבות היא בית קולנוע ווילטרן (Wiltern Theatre) בלוס אנג'לס.

האדריכלות העממית באמריקה הביאה לקיצוניות המאפיינת את אדריכלות הפנטזיה בדיסני לנד בסניפיה השונים באמריקה ובאירופה. ראה גם מלון "הברבור" ומלון "הדולפין",דיסניוורלד, פלורידה ואת אדריכלות השעשועים בעיר ההימורים במדינת נוודה שבארצות הברית - לאס ווגאס. שני המקומות בנויים מבניינים המשוחזרים מספרי אגדות ומתקופות שונות. בשני המקומות נוצרה סביבת בידור המנותקת מן העולם העכשווי, המסיעה את המבקרים אל עולמות וירטואליים שאליהם הם שואפים לברוח כדי להינתן ממצוקות היום- יום.



תוספות גולשים
דף בית | פעילות מקוונת | יוצרים רב-תחומיים | ציר זמן | מאגר תמונות
על האתר | תוכנית הלימוד | צור קשר | פורום