על האתר | תוכנית הלימוד | צור קשר
עמלנט משרד החינוך דף בית


דנציגר, יצחק Danziger, Itzhak
1977-1916
פיסול
  • פיסול
 יצחק דנציגר נולד ב- 1916 בברלין, בן למשפחה גרמנית משכילה ומתבוללת. כשהיה בן שבע הוא עלה ארצה, אף שחלק מהמשפחה נותר בגרמניה. אביו היה רופא, ניגן בפסנתר והיה רושם מהנוף הפתוח, וממנו הוא קיבל את האהבה לרישום. בבית היו יצירות של קליי (Klee Paul), אורי לסר, עיצובי באוהאוס (Bauhaus) וכלים בסגנון היוגנדסטיל (Jugendstil). יחד עם האם ניהל האב מרפאה בירושלים, ליד בית הקברות המוסלמי וחפירות החומה השלישית, שיהפכו מקומות משמעותיים ביצירתו של דנציגר, כמו גם הכבשים שנמלטו אל חצר הבית מהשכונה הערבית הקרובה.

ב- 1925 החל דנציגר ללמוד אצל זוהרה שץ בבצלאל, ונהג להסתובב עם יוסף זריצקי. ב- 1929, עקב מאורעות תרפ"ט, נשלח עם אחותו לדודתו בברלין. לאחר פחות משנה חזר ארצה. המשפחה עברה לתל-אביב, שם הוא למד ציור אצל ישראל פלדי. בהשפעת אביו הרוויזיוניסט הצטרף דנציגר לנוער העברי הלוחם. פלדי היה נתון להשפעות האקספרסיוניזם (
Expressionism) הצרפתי, והנחה את תלמידיו להשתמש בסיפורים הלקוחים מהמקום ומהפולקלור. ואכן דנציגר החל להתעניין בדמויות מקראיות כמו שאול המלך. בעקבות בעיות בלימודים נשלח ללמוד בבית-הספר הריאלי בחיפה, שם היה עד לבנייתה האורגנית של "שכונת הפחים" הערבית, שמאוחר יותר תבוא לידי ביטוי ביצירתו.

בין השנים 1934 – 1937 למד דנציגר בלונדון, בבית-הספר סלייד לאמנות בלונדון (Slade School of fine art). במוזיאון הבריטי ובמוזיאון לאנתרופולוגיה בלונדון הוא הכיר את האמנות של מצרים, בבל, אשור, פרס, הודו ואפריקה. מפגש זה מונצח ברישומים רבים המציגים יסודות ארכאיים עם השפעות מודרניסטיות מהפוביזם (
Fauvism), אקספרסיוניזם (Expressionism) ונטיות פרימיטיביסטיות (Primitivism). באנגליה הוא גם נחשף לפיסול האנגלי של אמנים כמו הנרי מור (Moore Henry). באותה תקופה הוא גם התיידד עם הפסל אברהם מלניקוב.

ב- 1938 חזר דנציגר ארצה. הוא הקים סטודיו בחצר המרפאה של אביו, ועסק בפיסול של דיוקנאות אדם ורישום אקספרסיבי המשלב יסודות ארכאיים עם קירבה מסוימת לפוביזם. המקום היה למוקד מפגש של אמנים כמו יחיאל שמי, בנימין תמוז, קוסו אלול ושלום סבא. הם יצרו קבוצה שביקשה ליצור אמנות מקורית החוזרת אל המקורות ומערבת ישן וחדש, מזרח ומערב, קדושה וחילוניות. המזרח נתפס כמקום קדום, לפני הופעת המונותאיזם, והמערב פירושו תפיסות מודרניסטיות. ערב מלחמת העולם השנייה התחיל דנציגר לחפש אחר ביטוי פיסולי למקום שבו הוא חי - פלשתינה, שבה נפגשות מסורות מזרחיות עם תנועות אוונגרד (
Avantgarde) מערביות. כתוצאה ממפגש זה נוצרו הפסלים "נמרוד" ו"שבזייה". פסלים אלו, ובמיוחד "נמרוד", אומצו על ידי התנועה הכנענית, תנועה פוליטית-חברתית בהנהגתו של המשורר יהונתן רטוש. התנועה הכנענית דגלה בהקמת מדינה שהמכנה המשותף בין אזרחיה אינו היותם יהודים, אלא כל אלו החיים בארץ, דוברים אותה שפה ובעלי אינטרסים כלכליים וחברתיים משותפים. יש לציין כי דנציגר לא היה חלק מתנועה זו, וגם לא תמך ברעיונותיה. הכנענים אימצו את הפסל "נמרוד" כיוון שהוא הציג דמות אדם שאינו יהודי אך מתקשר עמוקות למקום ולאדמה של ארץ ישראל. מעבר לכך, "נמרוד" הוא ניגוד חד לדמות היהודי הגלותי, החלש ואיש הספר, בהיותו צייד, עירום ואיש מעשה.

בתחילת שנות הארבעים דנציגר שב וחזר לירושלים. הוא הצטרף לפלמ"ח, והירבה לשוטט בארץ ולהנציח את רשמיו ברישומים רבים המציגים נופים, אירועים כגון חג הגז, פולחנים ופולקלור. חוויות אלו המשיכו להשפיע עליו עד סוף ימיו, למשל כאשר יצר ב- 1964 את "מלך הרועים", שהוא העמוד המרכזי לאוהל הגז. הפסל מושפע גם מברנקוזי (
Brancusi, Constantin). הכבשים שיצר בשנות החמישים, הנראות כאוהלים, לקוחות גם הן ממראות הנגב. כהמשך ישיר להן הוא יצר סדרת מבנים של "מכלאות", המייצגים אתרים בנוף ונקודות מפגש. המבנים לקוחים מהבדווים ומסמלים את הארעיות הניתנת לפירוק, ומודגשת במעשה ההרכבה השברירי של לוחות השעווה.

באותה תקופה הוא רשם באופן כפייתי וריאציות שונות ואכזריות של מזבחות וקורבנות. מאז הפסל "קורבן", 1943, הוא יצר רישומים רבים של תיאורי איילים וכבשים עקודים על מזבחות; בני אדם, גברים ונשים, גם הם שרועים על מבני מזבח, ומאוחר יותר גם ציפורים עקודות או ציפורים העוקדות בני-אדם. ברישומים מופיעים בדרך-כלל ציטוטים מהתנ"ך, המשמשים מעין מראה-מקום לזמן ולמקום של התרחשות הדברים: "בית אל", "הר ציון", "כוהנים", "עולה", "עקדת יצחק". רישומים אלו מצטמצמים לבמה דמוית מזבח, שפעמים קרנותיה מעוטרים בראשי אייל ולצדה תופס מקומו המקריב - אדם או חיה. לפעמים האדם הוא הקורבן והכבשה – המזבח, היפוך של סיפור העקדה; דנציגר מציג את האלטרנטיבה הקיומית הנוראה שבה בהיעדר מעורבות של האל נגזר על החברה להקריב את בניה. אולי אלו קורבנות הלוחמים, או אולי דנציגר מציין כאן את ההזדקקות לקורבן כדי לצמצם את הפער בין האדם ובין הטבע - אחד מהם תמיד נידון להקרבה, לכליה.

לאחר מלחמת העולם השנייה עבר דנציגר להתגורר בפריז, ובמשך עשר שנים נדד בין פריז, לונדון ותל-אביב. בפריז הוא פגש את האמן אוסיפ צדקין, שקירב אותו לסוריאליזם (
Surrealism) ולרישום האוטומטי. באותה תקופה הוא החל להוסיף לרישומיו סימני קליגרפיה, ציטוטים מהתנ"ך (במיוחד משיר השירים ומתהילים) והערות האמן. אלו מחוברים לדימוי, ועל ידי כך מנותקים מהקשרם הספרותי.

בקיץ 1947 פגש דנציגר את ברנקוזי בסטודיו שלו. לפגישה זו השפעה מכרעת על יצירתו. באמצעותו התחזקה בדנציגר האמונה כי ניתן להגיע לרישום תמציתי וחמור מבלי לפגוע בחום ובזרימה האורגנית של המתואר. ברישומיו מהתקופה של המעבר בין שנות הארבעים לשנות החמישים מתוארות חיות - כבשים ואיילים, ציפורים וצרצרים, המופיעים גם בפסליו. ברנקוזי עסק באותה תקופה בתכנון "מקדש למדיטציה ושחרור הנפש", פרויקט שלא הושלם, שכלל עיצוב אתר ופיסול פנימי - שלוש גרסאות של ציפור בחלל משיש לבן, משיש שחור ומברונזה, והפסל "מלך המלכים". עבודה זו השפיעה על דנציגר בתכנון אחוזת הקבר להרצל ארבע שנים לאחר מכן, ועל הפסל "מלך הרועים".

ב - 1948 עבר דנציגר ללונדון, ובין היתר היה עד לייסוד תנועת הפופ (
Pop Art) שם. בין השנים 1951 - 1952 הוא למד אדריכלות גנים בבית-הספר של אגודת האדריכלים בלונדון. מבחינה סגנונית פסליו קרובים לפיסול האנגלי שלאחר מלחמת העולם השנייה. הוא השתתף בתערוכות פיסול ועיצוב בינלאומיות, ונפגע במהלך עבודה על חלל מערה.

בראשית שנות החמישים היה ברור לדנציגר כי התהליך היצירתי הכולל את הטמעת אי-הסדר בסדר נעלה יותר ומחייב קורבן. הצורך לצמצם את הפער בין אדם ובין יקום, ומאוחר יותר בין אמנות ובין טבע תמיד דרש הקרבה. ברישומיו מתוארים מזבחות וקורבנות חיה ואדם, המחליפים לעיתים את תפקיד המקריב והקורבן. החזרה האובססיבית של רישומי הקורבנות מעידה כי דנציגר ראה בקורבן תנאי הכרחי לקיום הפולחן.

ב- 1955 חזר דנציגר ארצה והצטרף ל"אופקים חדשים". ברישומיו מתוארים מבנים פיסוליים מתוכננים, גיאומטריים ומופשטים. פסליו מהתקופה כוללים לוחות מתכת ומוטות ברזל שהולחמו יחד ועובדו בריקוע. הפסלים מורכבים מצורות גיאומטריות ומקווים נקיים, ממוקדים על ציר אופקי או אנכי, המתייחס לחלל כאל שטח דו-ממדי. בפסלים אלו הוא מתקרב ל"קונסטרוקטיביזם" (
Constructivism). בהוראה הוא ראה ייעוד וחלק מתפקידו כאמן, ובאותה שנה הוא התחיל ללמד עיצוב תלת-ממדי בפקולטה לאדריכלות הטכניון בחיפה. מאוחר יותר הוא גם לימד בבצלאל ובעין הוד.

בסוף שנות החמישים התחילה התקופה המאוחרת ביצירתו. הוא ביצע עבודות בקנה-מידה גדול, והציג בתערוכות בינלאומיות. ב - 1968 הוא עבר לחיפה לאחר שמונה פרופסור חבר בטכניון. באותה שנה זכה בפרס ישראל לפיסול. באותה שנה גם נפגש דנציגר עם יוזף בויס (
Beuys, Joseph), שבדומה לו התחיל בפיסול עם נטיות פרימיטיביסטיות (Primitivism) ופנה לכיוונים מושגיים בעלי תפיסה חברתית. גם בויס, כמו דנציגר, קשור קשר הדוק לרישום.

בראשית שנות השבעים עסק דנציגר בעיקר בשימור אתרים ובעיצובם. בשיתוף עם תלמידיו מהטכניון הוא ביצע פרויקט ניסיוני של שיקום שלוש מחצבות נטושות של מפעלי "נשר" על הר הכרמל. הפרויקט נעשה בשיתוף עם האקולוג זאב נווה וחוקר הקרקע יוסף מורין. דנציגר עסק בבחירת הצמחייה המתאימה למקום, בשיטות זריעה, בהכנת מצוקים ועוד.

לפרויקט המחצבה קדם פרויקט מחאתי שבו דנציגר שיתף פעולה עם אותם אנשי מקצוע. במסגרת התערוכה "מושג+אינפורמציה" (1971) הצליח דנציגר לגדל בתוך מוזיאון ישראל "נוף תלוי", כלומר יחידה אקולוגית מתפקדת הפרושה על גבי משטח מרחף, ולצידה הוקרנה סדרת שקופיות המציגה את הרס הנוף על-ידי אדם – סלילת כבישים, כריית מחצבות והקמת מפעלים. באותה תקופה הוא גם עסק בהשפעת פיסול על כבישים והאפשרות להיעזר בו למניעת תאונות דרכים. הפסלים, המוצבים לאורך הצירים הראשיים, אמורים לשמש נקודות "הגעה" ממקום למקום, וליצור חוויית ציפייה וערנות אצל הנהגים. מאוחר יותר הקדיש דנציגר זמן רב למעקב אחרי גלגולם ההיסטורי של מקומות בעלי ערך קדושה, שם דגש על תפקיד העץ בתרבות הארץ, ובמיוחד עץ האלון. בסתיו 1975 הוא העלה אפשרות להפוך את "חורשת הארבעים" (חורשת עצי אלון בדרך לעוספייה, הקרויה על שם 40 גיבורים ערבים מסורתיים) לאתר הנצחה לחללי חיל התותחנים. בשנות השבעים חלה אינטגרציה בין פסל למקום - עולם הדימויים האישי, התרבותי והמיתולוגי התמזג עם הסביבה. דנציגר נהרג ב- 1977 בתאונת דרכים.

 

מקורות
ברייטברג-סמל ש., "אגריפס נגד נמרוד", קו, גיליון מספר 9, ינואר 1989, עמ' 98-100.
עומר, מ. יצחק דנציגר, כתר, ירושלים, 1986.
עומר, מ. "מפגש עם מקום", יצחק דנציגר (קטלוג), 1981, מוזיאון ישראל, ירושלים, עמ' 7-12.
עומר, מ. מאמרים על אמנות ישראלית, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב, 1992, ירושלים.
פורר, ר. יצחק דנציגר ויגאל תומרקין: מפגשים, הוצ' בבל, ישראל, 2002.

קישורים
על האמן
על הזיקה בין האמן לכנענות

קישורים ליצירות
נמרוד, אבן חול נובית, 1939 (תמונה 1, תמונה 2)
שבזייה, אבן חול נובית, 1939
כבשים בנגב, ברונזה, 1960
מלך הרועים, פליז, 1966-1964
פרויקט שיקום מחצבת נשר, 1971
צילום האמן

כתב: נעם טופלברג
עריכה לשונית: מיכל שקד

מתוך אתר ויקיפדיה
תוספות גולשים
דף בית | פעילות מקוונת | יוצרים רב-תחומיים | ציר זמן | מאגר תמונות
על האתר | תוכנית הלימוד | צור קשר | פורום