על האתר | תוכנית הלימוד | צור קשר
עמלנט משרד החינוך דף בית


סלון העצמאים (הבלתי תלויים) Salon des Independants
1914-1884 פריז, צרפת
החל במאה השבע-עשרה, וליתר דיוק משנת 1667, התערוכות השנתיות שנערכו על ידי האקדמיה לאמנויות היפות שבפריז - L'academy des beaux arts כונו "סלונים". לתערוכות אלה הייתה חשיבות רבה בעולם האמנות, והן היו פתוחות לקהל הרחב. התמונות לתערוכת הסלון נבחרו על ידי חבר השופטים, ולתמונות הטובות ביותר על פי הקריטריונים של המארגנים הוענקו מדליות. עצם הבחירה של היצירה לתערוכת הסלון יצרה לאמן מוניטין ושוק מכירה. ככל שעברו השנים נעשו הקריטריונים לבחירת היצירות שמרניים יותר ויותר, וכל מגמה חדשנית הסוטה מהסגנון ומהנושאים האקדמיים נדחתה. האמנים שנדחו היו רבים (בניהם גם יצירתו של אדוארד מאנה "אולימפיה"). מצב זה נמשך עד שקמו סלונים אלטרנטיביים, שנתנו מקום לאמנים שחרגו ביצירותיהם מגבולות האקדמיזם.

הסלון האלטרנטיבי הראשון שהוקם היה "סלון הדחויים" (1863), והוצגו בו אמנים אימפרסיוניסטים כמו מאנה, סזאן ופיסארו. בתערוכה זו גולת הכותרת שיצרה סקנדל הייתה יצירה אחרת של מאנה: "ארוחת הבוקר על הדשא".

עשרים שנה לאחר מכן (1884) הוקם "הסלון של הבלתי תלויים". בסלון זה הציגו אמנים שעזבו את "ארגון האמנים הצרפתים" והקימו לעצמם ארגון חדש, עצמאי.

בין המארגנים הפעילים היו האמנים ג'ורג' סרה, פול סיניאק, אודיליון רדון. בתערוכה החדשה לא היה חבר שופטים, וכל אמן יכול היה להציג את יצירותיו אם שילם את דמי החברות בארגון. הצייר אנרי רוסו, שצייר בסגנון "נאיבי", הציג באופן קבוע בסלון של הבלתי תלויים, וחגג את החופש החדש ביצירתו "החירות מזמינה את האמנים להשתתף בתערוכה העשרים ושתיים של החברה של האמנים הבלתי תלויים" (1906).

השם "הסלון של הבלתי תלויים" מתקשר בעיקר לזרם הנאו-אימפרסיוניסטי, אך למעשה הוצגו בו כל סוגי היצירות. השיטה החדשה גרמה להופעתה של תערוכה גדולה מאוד שהוצגו בה בערבוביה יצירות אוונגרדיות, יצירות של חובבנים ויצירות של הזרם השמרני הקלסי. אחריותו של הקהל הייתה לשפוט את טיב היצירה.

התערוכות התקיימו עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. חשיבותן באה לידי ביטוי בכך שאפשרו לאמנים אוונגרדים להציג, ולקהל הרחב להכיר יצירות אלה.

מקורות
רונן, א' (1999), אנציקלופדיה לאמנות הציור והפיסול, כרך ד',כתר, ירושלים.

Akiama, A. and others (1996), The Dictionary of the Art History, Grove, New York.
Mainardi, P. (1994), The End of the Salon, Cambridge University Press, Cambridge.


כתבה: אלה טל
תוספות גולשים
דף בית | פעילות מקוונת | יוצרים רב-תחומיים | ציר זמן | מאגר תמונות
על האתר | תוכנית הלימוד | צור קשר | פורום