על האתר | תוכנית הלימוד | צור קשר
עמלנט משרד החינוך דף בית


משכית Maskit
1994-1951 ישראל
 

כבר בתחילת שנות החמישים של המאה ה-20 עסקו בסוגיית האופנה הישראלית במדינה הצעירה. על סדר היום עלו שאלות כגון מה ילבשו חברי המשלחות הישראליות לחו"ל ומה יאפיין את הלבוש הישראלי. כמענה לשאלות אלה הוקמה "אגב"ל" - אגודת בגד לאומי, שישבה על המדוכה וניסתה למצוא פתרון לבעיה. אגב"ל לא ממש הצליחה במשימתה, אך בשנת 1954 הוקמה "משכית" – המפעל הראשון בארץ ישראל לעיצוב האופנה בלבוש, בתכשיטים ובאביזרים.

את המפעל ייסדה רות דיין, רעייתו של משה דיין. היא שיוותה למפעל רוח אידיאליסטית, שתאמה את השיח הציוני ואת רעיון כור ההיתוך שרווחו במדינה המתפתחת. היא סיירה רבות ביישובי העולים בפרוזדור ירושלים, לשם נשלחה כמדריכה חקלאית, אך עד מהרה גילתה כי פרנסתם של העולים קשה, ורבים מהם, שעסקו באומנויות שונות בארצות מוצאם, אינם מסוגלים להתפרנס מחקלאות. היא אספה וריכזה אומנים שונים אל סדנאות וקורסים, והחלה להעסיק אותם בפסי הייצור של "משכית". דיין: "התחלתי לסייר בין הבתים והבחנתי במלאכות יד יפהפיות ומיוחדות במינן, מפות, שטיחים, מפיות, כיסויי מיטה, אלא שלעשות אותם בכמויות גדולות נדרש זמן רב וחומרי גלם יקרים. קניתי מטרים של בדי יוטה והנשים רקמו סלים עם דוגמאות של פרחים, שלבסוף ויצ"ו קנתה אותם".

בתחילת הדרך נקרא המפעל "אשת חיל" (על פי רעיון של משה דיין), ובשנת 1954 הפך לחברה ממשלתית בשם "משכית – חברה לטיפוח תעסוקת בית ישראל". את השם "משכית" נתן שר המסחר והתעשייה דאז זאב שרף, שבעברו עבד כצורף והיה בעל השכלה רחבה ביהדות. שרף שאב את המילה מהתנ"ך, שבו היא מוזכרת ארבע פעמים. טדי קולק שימש אז כיו"ר החברה, והוא שהביא את השם בפני הדירקטוריון, שקיבל אותו פה אחד. גולדה מאיר, אז שרת העבודה, לא ממש עודדה את המפעל כיוון שהתנגדה לכך שהעולים לא יעבדו בעבודות חקלאיות, אך לבסוף הצליחה דיין לשכנע אותה כי האומנים יצליחו הרבה יותר במשלח ידם המקורי.

"משכית" שאפה לממש אידיאולוגיה חברתית של מיזוג תרבויות ועבודה עברית. האומנים השונים הביאו איתם מלאכות יד ורעיונות אסתטיים מארצות מוצאם – רובם ככולם מארצות איסלאם. היכולת של רות דיין להעמיד לרשות "משכית" את המשאבים ואת בעלי המקצוע המוכשרים היא שאיפשרה למפעל להפוך לשם דבר באופנה הבינלאומית. "משכית" הפכה לאבן שואבת למעצבים ולאדריכלים, ושילוב זה הפך את עיצוביה לייחודיים. דיין: "משכית לא הוקמה למטרות אופנתיות אלא בשביל לתת פרנסה למאות העולים שהגיעו אז לארץ. לולא הצטרפותה של פיני, ספק אם הייתה קמה מחלקת אופנה. היא הגתה אותה יחד איתי, הנהיגה אותה וביססה אותה כמחלקה חזקה ונוכחת בשטח".

חודשים ספורים לאחר הקמת המפעל מינתה דיין את פיני לייטרסדורף (1906-1986) למעצבת ראשית של מחלקת ההלבשה. לייטרסדורף עלתה לארץ בשנת 1939 מהונגריה, שם עבדה כחייטת עילית. היא שאפה ליצור אופנה ישראלית מקורית המושפעת מהאקלים, מהאור ומההיסטוריה של המקום: "אני סבורה שמה שמעניק למעצב חשיבות לאומית היא יכולתו לעשות שימוש בצבעים מקומיים, בתחושה ובמרקמים של ארצנו. אין זו הרקמה התימנית שהופכת את בגדי "משכית" לישראליים. זו יותר סכימת הצבעים של "משכית" – חום מדברי, הגוון הלא מולבן של צמר כבשים טבעי, השחור הלא טהור שמקורו באוהלי הבדואים, כמו גם הכחולים הים תיכוניים המשתנים תדיר, בנוסף על גזרה זורמת, שהיא סימן לנוחות המקומית בארצות החמות".

ההצלחה הגדולה של "משכית" הגיעה עם ייצור "מעילי המדבר" של לייטרסדורף, שהפכו ללהיט בכל העולם. עד 1957 עבדו במפעל כ- 400 עובדים ב-30 יישובים ברחבי הארץ. לייטרסדורף עבדה ב"משכית" במשך 15 שנים כאחראית על שתי חטיבות שהרכיבו את מחלקת הבגדים - קו ייצור של בגדים יומיומיים, וסדרת בגדים קטנה יותר שיועדה לביגוד עילית יוקרתי במראה ובמחיר. בקו יוקרתי זה נעשו גם עבודות רקמה פולקלוריסטית בעבודת יד. הכפתורים נעשו מחומרים מקומיים כמו חלוקי נחל, שנהב, צדפים, דלועים מיובשות, עץ זית, שריון צב, קש וכסף טהור, והאריגים היו עשויים מחומרים טבעיים במאה אחוז כמו צמר כבשים, משי גולמי, כותנה ופשתן. שמות הפריטים הושפעו מהרוח הכנענית: "שמלת עין גדי", "ענק מרים הנביאה", "חגורת כוהנת העשתורת".

במהלך שנות קיומו, עד לסוף שנות השבעים היה "משכית" למפעל ענקי בן חמישה אגפי משנה: אופנה, צורפות ותכשיטים, מתנות, אביזרי דקורציה וילדים. ברחבי הארץ נפתחו שבע חנויות "משכית", והמוצרים גם יוצאו לחנויות יוקרה בחו"ל. ב- 1966 נפתחה גלריה "משכית" בבית אל-על בתל-אביב. הגלריה הציגה אמנות שימושית כגון עבודות קרמיקה, שטיחים אמנותיים ותכשיטים. המותג "משכית" נחשב ליוקרתי בשל המחירים הגבוהים יחסית, ועם זאת נזקקה החברה לתמיכה ממסדית קבועה. בשנת 1970 הפסיקה הממשלה לתמוך במפעל. כמה שנים לאחר מכן פרשו דיין ולייטרסדורף. בתחילת שנות השמונים החלה החברה לספוג הפסדים, הן בשל פרישת המנהלות, שהיו הרוח החיה בה, והן בשל בעיות של תיירות דלילה ושיווק שמרני, עד שהחברה נסגרה בשנת 1994. ב -1 במאי 2003 נפתחה במוזיאון ארץ ישראל תערוכה בשם "משכית – מארג מקומי". התערוכה הרטרוספקטיבית סיפרה את תולדות החברה ואת חזונה, שהקדים את זמנו. בתערוכה הוצגו מוצרי החברה, על פי סדר כרונולוגי, ומסמכים ותצלומים המספרים את סיפורה. התערוכה הציגה את "משכית" כמייצגת את תקופת הזוהר הישראלית של שנות השישים ואת הפופולריות הישראלית בעולם בתקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. בנוסף מייצגת "משכית" את אידיאל מיזוג הגלויות שהנחה את הרעיון הציוני ואת חזון הקמת המדינה.

מקורות

ברקוביץ', אריה, "שמלות משכית", הארץ on-line 26.4.06

קרניאל, גל, "רות דיין, משה נתן לי מתנה", הארץ on-line 31.1.06

מתוך אתר נוסטלגיה – על "משכית"

אלקיים ירון, " גלריה ואמנות שימושית ב'משכית' ", מבט חדש, שבועון, 30/11/66, עמ' 15.

ארבר, נעה, "סגנון ישראלי – היה או לא היה", מעריב, מעריב נשים, 05/05/03, עמ' 6-7.

ברויאר, שירה, "שמלה עם ערכים", הארץ, 25/04/03, עמ' ד' 1, ד' 9.

דונר, בתיה, (אוצרת), "משכית – מארג מקומי", קטלוג, מוזיאון ארץ ישראל, תל-אביב, 2003.

פרץ, ליסה, "דור המדבר", מעריב, מעריב סופשבוע, 09/05/03, עמ' 62-68.



כתב: נעם טופלברג

תוספות גולשים
דף בית | פעילות מקוונת | יוצרים רב-תחומיים | ציר זמן | מאגר תמונות
על האתר | תוכנית הלימוד | צור קשר | פורום